פורום תמיכה לחולי סרטן ובני משפחותיהם

זה המקום לשפוך את הלב, בדיוק בשביל זה אני כאן וגם בשביל לתת לך נקודות מבט שאולי אינך מכירה. מחכה לדבריך בברכת שבת שלום נטע מוזר

שלום רב לך לגבי שאלתך הראשונה, יש הרבה אמירות על כך שסרטן אוהב סוכר ולכן צריך להגביל את צריכת הסוכר לגבי שאלתך השניה, יש יותר ויותר עדויות שקנביס עוזר ולא רק לכאבים , למצב רוח, ולאכילה אלא גם משפיע על הגידולים, יש הרבה ויכוח עדיין כי כל המחקר על הקנביס הוא צעיר. אחד הדברים החשובים בהתנהלות משפחה במצבים מסכני חיים, הוא שהמשפחה, לוקחת לעצמה את ההחלטות והחולה שבדרכ הוא חלש וכאוב ומותש מהפפחד למות וכו מוצא עצמו פתאום שמישהו אחר מקבל החלטות בשבילו. אין לי ספק שילדים רוצים את הטוב , אך חשוב לזכור שמי שצריך לקבל את ההחלטות לגבי חייו הוא החולה עצמו. האם אבא שלך קיבל בדרכ החלטות או שבדרכ מישהו מהמשפחה, אשה ילדים קיבלו בשבילו? כאשר אדם מקבל סרטן הוא מפוחד עד מוות, וגם אם הוא לא מדבר על זה שהוא מפחד למות, הוא בטוח מפחד. מה שוקרה שהחולה לא רוצה להדאיג את המשפחה, והמשפחה פוחדת להכאיב לחולה וכך נוצר קשר של שתיקה ויותר קשה סוג של משחק שכולם משחקים אותו ואף אחד לא מדבר באמת על מה קורה, ממה מפחדים, מה תוכניות, מה צריך לעשות למה צריך לדאוג וכו'. ההמלצה הכי חשובה שלי, להתחיל לדבר, להחזיר שליטה לאבא, לשאול אותו שאלות וכמה שפחות להגיד לו מה לעשות ואיך. גם אנשים שבעבר לא היו דומיננטים ולא דאגו לעצמם והיו פסיביים בכל מיני תחומים, דוקא המפגש עם המחלה יכול לעשות שינוי. יש לו מעט מחקרים שמראים ששורדי הסרטן הם אנשים שמקבלים החלטות בעצמם, עומדים על דעתם וכו, הסרטן הוא של אבא שלך וגם כל המשפחה שותפה והכי חשוב לנווט את השותפות הזו ולהבין שככל שהדברים לא נעשים ביחד ובשקיפות המחיר הולך ונעשה גבוה וקשה יותר. נראה לי שלפעם ראשונה כתבתי הרבה. אם תרצו להמשיך להתכתב אני כאן בברכה נטע מוזר

שלום ורדה מתנצלת על מענה מאוחר לא יכולתי להיות זמינה. באשר לשאלתך. זו שאלה שנשים רבות מתעסקות אתה ולא ממש יודעות מה נכון להן. דבר אחד אני יכולה בביטחון לענות לך, אין שום הצדקה שתסבלי תופעות לוואי ואת זה את צריכה להגיד לרופא שלך. יש תחליפים. גם הרופאים מסתמכים על מחקרים שאומרים שיש לקחת טמוקסיפן או לטרזול או משהו אחר לפחות 5 שנים והיום קראתי גם שמדברים על 7 שנים לאחר הסרטן. כולנו תלויים במחקר ובתוצאותיו ולדעתי אפילו הרופאים עסוקים בסוגיה לא פשוטה זו. צר לי שאיני יכולה לסייע בידך בעניין זה אתר זה מטרתו לסייע בהיבטים הרגשיים, נפשיים משפחתיים של השלכות המחלה על תחומים אלו שבהם יש לי ידע וניסיון רב שנים מאחלת לך הרבה בריאות ותדאגי לעצמך ולרווחתך בברכה נטע מוזר

שלום לך מצטערת שעונה רק עתה,, אך לא יכולתי להיות זמינה. לגבי שאלתך, זו שאלה רפואית. אני אינני רופאה ואיני עוסקת בהיבט הרפואי אלא בהשלכות הסרטן על האדם החולה ובני משפחתו מזמינה אותך לפנות לאתר זה בכל שאלה שנוגעת להיבט הרגשי, החברתי והמשפחתי. ברצון אתייחס לכתיבתך בברכה נטע מוזר

שלום שירה. אני אינני רופאה ולכן לא אוכל להשיב לשאלתך, נראה לי שגם רופאים לא היו מסתכנים להשיב על שאלה כמו ששאלת בעיקר כאשר היא נשאלת לא פנים אל פנים. האתר הזה עוסק בתמיכה רגשית בחולה ובבן/ת המשפחה. אם יש לך שאלות שנוגעות להשלכות הסרטן על נפשו והיבטים נוספים שאינם פיזיים, אתייחס ברצון. בברכה נטע מוזר

שלום לך. את כותבת שנלחמת בגבורה ואני חושבת שיש לך הרבה כוחות, אין לי ספק שלעבור את כל הייסורים הללו צריך הרבה אמונה ביכולת האישית ונראה שיש לך ולגבי השאלה של הניתוח, אני תמיד אומרת שאין תשובה אחת מושכלת מה יותר נכון ממה בית חולים או פרטי. אני מאמינה שלכל אחת ואחד יש מדריך פנימי שיודע הכי נכון מה טוב ונכון בשבילי. תבדקי עם עצמך איפה את תרגישי הכי בטוח, הבטן שלך תדע להגיד לך את התשובה. מה שכן מוכח שאנשים שהלכו בטוחים לניתוח והאמינו שיהיה טוב, נמצא שהיו להם הרבה פחות עד בכלל לא סיבוכים בניתוח, היו להם פחות משמעותית הקאות ואפילו כאבים לאחר הניתוח, ממצאים אלו מוכרים ונעשו על אלפי אנשים. אני לא מאמינה שמישהו יכול לקבל החלטות בשבילינו ורק אנחנו יודעים מה הכי טוב לנו. תשאלי את השאלה כמה פעמים ביום ותקבלי מעצמך תשובה. מאחלת לך לקבל את התשובה הכי נכונה בשבילך. אני כאן באתר בשבילך ואם תרצי להמשיך להתכתב איתי אני כאן. בברכה נטע מוזר

שלום שרונה אני לא יודעת בת כמה את אך אני מניחה שקיבלת כבר החלטות חשובות בחייך, אמנם לא החלטות בקשר לסרטן, אך לכל אדם יש אסטרטגיות משלו לקבלת החלטה. אם את מרגישה שהאסטרטגיות שנקטת בעבר היו טובות בשבילך, תשתמשי בהן גם הפעם, נכון שהאירוע לא דומה בכלום לאירועים שבהם קיבלת החלטות בעבר, כי סרטן זה פי עשרת מונים יותר קשה ויותר מפחיד, אבל הדרך לקבלת החלטה היא החשובה. מאחלת לך הצלחה ואם תרצי להמשיך לכתוב, אני כאן

שלום לך אכן מה שאת מבקשת עבור בתך הוא הדבר הכי נכון בעולם. זה לא הגיוני לעבור תהליך כזה קשה ולא לקבל תמיכה נפשית. לדאבוני היום מחוסר זמן ומשאבים המערכות הטיפוליות לא כוללות תמיכה נפשית כחלק מכלל הטיפול הפיזי, אך אם מבקשים ומתעקשים על כך המערכת נותנת. אף אחד לא ייתן אם לא תבקשו. יש שתי סיבות עיקריות למה אנשים לא מבקשים תמיכה נפשית: 1. בדרך כלל אנשים חושבים שיש להם כוח להתמודד לבד עם כל מה שעוברים ונמנעים לבקש עזרה 2. כי אנשים מתביישים לבקש וגם תופסים זאת כחולשה. אני חושבת שהיכולת שלך לזהות את הצורך בתמיכה היא נפלאה, וחשובה מעין כמוה. להיות אמא ל5 ילדים קטנים ועבור מחלה כזו קשה וגם השתלה באמת אי אפשר בלי תמיכה של אנשי מקצוע. צריך לבדוק במחלקה שעברה מה הם יכולים לתת, במקביל בקופת החולים, במרפאה לבריאות הנפש באגודה למלחמה בסרטן, כל מקום שיכול לספק את התמיכה חשוב להגיע אליו. ולדעתי לא רק הבת צריכה תמיכה גם את כאמא שלה חשוב שתקבלי עבורך תמיכה. חשוב להבין שאנחנו רק בני אדם ומשבר מפיל אותנו ואם לא מטפלים בו הדברים רק הולכים ומסתבכים.. אני מאוד מעריכה את היכולת שלך לזהות ולכתוב לי על המצוקות. אני כאן באתר יכולה להתכתב אתך או עם בתך אם היא רוצה, בברכה נטע מוזר

אני מציעה לך לפנות לאגודה למלחמה בסרטן להם יש תשובות לשאלה ששאלת בברכה נטע מוזר

ממליצה ללכת ליום העיון, נראה ממש ברמה. בעבר השתתפתי בימי עיון שלהם ומאד נהניתי. נטע מוזר

שלום לך צר לי בעניין המרסר, אך ידיעותיי בנושא אינו מספקות. אני יכולה להבין מה זאת תקיעות. מה שאני יכולה להגיד לך שזו זכות גדולה למות בבית גם לחולה עצמו וללא ספק למשפחה. התחושה אחר כך נותנת המון כוח להתמודד עם האבדן. לדעתי נחוץ אומץ מאוד גדול לעשות צעד כזה. אם תרצי להמשיך להתכתב איתי בכל הנושאים שקשורים להשלכות המחלה על החולה ומשפחתו אני כאן. בברכה מוזר נטע

שלום לך. אין לי מושג מה קורה בארגונים אחרים גדולים וקטנים ואני מאמינה שזה מאוד תלוי במנהל הארגון ויכולתו הרגשית ורגישותו לכפיפים אליו. מה שכן ברור לי, שגם אם לא יעזור, נראה לי נכון להגיד לאותו מנהל את מה את מרגישה לגבי כל ההתנהלות במקרה שלך. אני תמיד ממליצה לאנשים לדבר על רגשותיהם ותחושותיהם מאשר להתחיל לדבר מה לא נכון שהמנהל עושה או לא עושה. רגש מקרב, שיפוט מרחיק. במידה ותרצי להמשיך להתכתב איתי בפורום כאן אהיה זמינה עבורך. בברכה נטע מוזר

שלום לך, מצטערת שמשיבה רק עכשיו אך לא יכולתי להיות זמינה. החשיבה שלך מוצדקת, חוסר פעילות/תזוזה בהחלט יכול לגרום לסיבוכים לא פשוטים. העניין הוא שאתה יכול להמליץ אך כפי הנראה שלאשתו שאם היא המטפל העיקרי ואולי גם היחידי, אין לה כוח פיזי, ובטוח שכוח נפשי כבר מזן איבדה. במקרים קשים שווה לבדוק בביטוח לאומי אם מגיע לו שעות עזרה בבית, ואם כן לא להסס ולבקש. אני מודעת לעניין שבקשה יכולה להביך, אפילו להשפיל, אך בסופו של דבר מאוד מאוד עוזר

שלום אסף, כתבת מרגש ואולי מזלה הטוב שלא עברה כמה מדורי גיהנום זמן ארוך יותר. שנים רבות אני מנחה ומכירה מקרוב חולים עם סרטן ובני משפה ואחד הדברים הנוראים במחלה הזו לבד מחיים עם איום ומחשבה על מוות שלא נותנת דקה לנוח, יש את הכאבים, ההשפלה שאדם חש, נטילת כל מה שהוא היה, חוסר היכולת להחליט ועוד ועוד, ואולי אמך זכתה. סרטן זו כמעט בגדר מגפה היום ואני לא בטוחה שהרפואה יודעת מה באמת עוזר, להאריך חיים היא יודעת אך לא בטוח שאילו אכן חיים באיכות. יהי זכרה של אמך ברוך, ואני מאמינה שאם תרשה לעצמך להתאבל ממש ולא לותר על שום רגש קשה וכואב, בתום שנה תוכל לזכור בעיקר את היופי שהיה בה בברכת מועדים לשמחה

שלום חיה. כל מה שאת כותבת וחוששת ממנו , מעצבות שתבוא, מחרדה שתכרסם, ועוד ועוד אכן נמצא ונוכח באיום על החיים ששמו סרטן. ההלם והידיעה כל כך עצומים שמעלים רק את אי היכולת ולא את היכולת. אני לא מכירה מתכון מנצח, אך כן מכירה תהליכים שיכולים לסייע ואשתדל להביא כמה מהם במפגש הראשוני שלנו כאן. אחת ההתנהגויות השכיחות במצבים אלו שבפנים מכרסם ואנשים אוגרים כוחות כדי לחייך בחוץ. שווה לשמוט התנהגות שיש בה פער שכזה, אם קשה אז קשה ושווה להוציא ולדבר ולבכות ולכעוס ולשאול למה לי ולא להישאר לבד עם הכאב והפחד. לגייס סביבה תומכת מסביבך שכל רצונה הוא להיות שם בשבילך על אמת. זה שלב שבו מגלים מי באמת חבר ותומך אמיתי, גישה חיובית ואמונה הם חשובים וכדי לפתחם חשוב לנקות את השטח מבפנים כדי לתת להם מקום. במצב המורכב הזה אנשים מגלים בתוכם כוחות שלא הכירו בכלל שקיימים בתוכם. כדאי מאוד להתחיל לברר עם עצמי ובתוכי איזה כוחות יש בי שאני יכולה לגייס עבורי ומה המשאבים בסביבה הטובה שלי שיכולים להיות דלק טוב.. אחד המהפכים שקורים אצל הרבה נשים במצבים כאלו שהן מבינות שחשוב לשים את עצמן קדימה. אתמול אמרה לי אישה אחת שהיא צריכה לוותר על משהו והכי קל לה לוותר על עצמה. זה כמעט נורמה אצל הרבה נשים. ההזמנה להתחיל לחשוב אחרת, עלי אני לא מוותרת, אני הכי חשובה לא רק עכשיו אלא מעכשיו והלאה. זו אינה אגואיסטיות כמו שרבים חושבים, כי כשאני אוהבת את עצמי ונותנת לעצמי יש לי גם מה לתת לאחרים. כי כשאנחנו כלי ריק אין לנו מה לתת. חיה אני כאן באמת בשבילך אל תהססי לשאול לכעוס ואם את מרגישה שמה שאני כותבת לך שווה ערך בשבילך את יכולה להמשיך להתכתב איתי. תקחי רק מה ששוה לך. ואם לא טוב לך פשוט אל תיקחי. בברכת שבת שלום נטע מוזר

שלום חיה, אני יכולה להבין את הרצון שלך שאף אחד לא יפגע, שאף אחד לא יסבול. זו פנטזיה שאי אפשר לחיות על פיה, כי אנחנו תמיד חלק ממשהו ואת חלק ממשפחה מילדים ואחים וכו'. נכון לדבר עם הילדים כמובן בהתאם להבנה שלהם. ככל שמסתירים, ככל שלא מדברים, ככל שמנסים להיות חזקים, כך הכל יוצא החוצה בצורה הבלתי מילולית והפירוש יכול להיות מעוות לגמרי. אי אפשר להסתיר כאב וקושי ועצבות ודאגה וגם לא נכון לעשות זאת. חשוב לשתף, חשוב לחלוק. לילדים יש ססמוגרף מאוד רגיש והם רואים הכל ושומעים הכל ואם לא עושים דיאלוג בנושא שמנסים להסתיר או להראות כאילו שום דבר לא השתנה, הם מרגישים שמשקרים להם שמסתירים מהם והם גם כועסים וגם בונים להם עולם לא ריאלי וגם מסתגרים, כי הם מרגישים שלא רוצים להכאיב להם, אז הם לא רוצים להכאיב להורה וכך נוצרת מערכת לא מדברת, ולא מתקשרת. מילדים שמשתפים אותם אפשר לקבל הרבה סיוע והרבה עזרה ככל שאדם חושב שהוא לבד, הוא גם משדר את זה החוצה. כדי לא להיות לבד חשוב להושיט יד. אני כאן אם את רוצה להמשיך להתכתב שיהיה לך שבוע טוב בברכה נטע מוזר

שלום לך אני יכולה להבין את הדילמה שאת נמצאת בה, היא לא פשוטה וכמו שאת כותבת טרם עיכלת, השלמת, שאת לקית בסרטן והנה כבר המערכת קופצת עליך ומציעה לך להשתתף במחקר שאולי תקבלי בו תרופה ואולי תהיה בקבוצת הביקורת. זו דרכה של הרפואה לחקור וזו דרכו של האדם להיות במקום שצריך/חושב/רוצה לקבל החלטה. אני מאמינה שהחלטות לגבי עצמי חשוב לקבל לבד ולא נראה לי שמישהו יכול לקבל החלטה במקומך, יחד עם זאת אני מציעה מתודה שבדרך כלל עוזרת. המתודה נסמכת על העובדה שאנחנו יודעים הכי טוב מה נכון בשבילנו, אך לא תמיד התשובה גלויה עבורנו ברגע שישנה דילמה. לכן כדאי להתחיל לשאול את עצמך כמה פעמים ביום, בשקט עם עצמך, מה אני רוצה בשבילי, מה אני הכי רוצה בשבילי, מה הכי נכון לי. התשובה תעלה בשלב מסוים מהמקום הלא מודע למודע, אך לא מיד ולא בבת אחת. אם שואלים את עצמנו כל הזמן אותה השאלה אפילו מספר פעמים ביום בסופו של דבר תעלה התשובה . אני מאמינה שלכל אחד מאתנו יש מדריך פנימי שיודע מה נכון לנו. רוב בני האדם מקבלים החלטות בחיפזון במהירות וזו דרך לא יעילה (אלא אם כן מדובר במצב חירום קריטי). בשפה העממית אנו אומרים חשוב לישון על זה. אני לא יודעת אם עזרתי או סתם בלבלתי לך את הראש. מאחלת לך שתמצאי מה הכי נכון לך. ומאחלת לך הרבה כוח לעבור את התקופה הקשה והמאיימת הזו. אל תתביישי לבקש תמיכה ועזרה, תרשי לעצמך לבכות, לכאוב, להתאבל על מה שקרה לך ואל תשכחי לחיות, האיזון הזה בין להמשיך לחיות ובין להתאבל וללמוד לקבל את מה שקרה הוא מאוד חשוב ואפילו מחזק בברכה נטע מוזר, אם תרצי להמשיך להיות בקשר אני כאן בשבילך

שלום לך. אני כל כך מרגישה את האוףףףףף שלך, זה באמת מעצבן ומתיש ואפילו יש בזה חוסר כבוד מסוים, אך מכיון שאין לנו יכולת לשלוט על דברים שלא תלויים בנו, אני הייתי ממליצה להפנות את האנרגיות שלך רק לדברים שלך יש שליטה עליהם. את כותבת שחיכית כל כך הרבה זמן ואולי נגרם נזק, אני מקווה שלא נגרם נזק על מה שהיה כי צריך פרקי זמן ארוכי יותר לגרימת נזקים במקרים כאלו. מכל מקום תשאלי שוב את עצמך מה היית באמת רוצה, ולכי על זה. כן הכל נורא קשה אני יודעת ומדברת מניסיון אישי, אך העצירה והתבוננות במה את באמת רוצה בשבילך היא הכי נכונה. מאחלת לך שתמצאי את הכוחות בתוכך. אני מודה לך שאת נותנת בי אמון וממשיכה להתכתב, אני כאן בשבילך נטע מוזר

היי. אם את רוצה באמת לדעת , כל התגובות שלך כל כך נורמטיביות, ואני לא אומרת לך זאת סתם רק כדי להרגיע אותך, אני אומרת כי את מגיבה למשבר והיופי בך שאת מצליחה לבטא את תחושותיך בצורה כל כך מדויקת. את יודעת יקרה, שאיני יודעת את שמך (זה בסדר אם לא נוח לך לכתוב את שמך) שכל המחקר בתחום של משבר וטראומה מראה שכאשר יש ביטוי של הרגשות התחושות, האי נחת וכו סיכויי ההחלמה גבוהים יותר. יופי שאת מוציאה, יופי שאת מבטאת, יש עוד דבר חשוב שקורה, במפגש עם משבר , כאב, חרדה וכו פתאום מגלים כוחות ויכולות וקבלת החלטות שאנשים לא מכירים שיש להם. לשאלתך אם לא עדיף לסמוך על מישהו שיוביל אגיד את דעתי וגם מה שמופיע לאורך המחקר. אם את נותנת למישהו/י לקבל החלטות בשבילך ויש תוצאה מוצלחת , הרי שניכם שמחים וטובי לב, אבל את לא עשית את התהליך ולא גדלת מהמקום שהיית בו כי מישהו החליט בשבילך. ומה קורה אם מישהו שהוביל במקומך והתוצאה שגויה ולא נכונה לגביך, מה תרגישי, איזה מפח נפש תחווי אפילו עד כדי שנאה ודחיה של אותו האדם וגם כעס גדול על עצמך. אנו מחנכים ילדים אפילו קטנים לקחת אחריות ולקבל את כל התוצאות וזו הדרך היחידה ללמוד ולהתפתח. בשדה של פרחים פוסעים בנחת, נהנים ומריחים . בשדה של קוצים, נדרשת עבודה רבה, לנקות את הקוצים, לסלול דרך, לטפל בשריטות ובפצעים ולהגיד וואלה עשיתי את זה , הזעתי, עבדתי, אבל אני הצלחתי . כמו שכולנו יודעים החיים זה לא פיקניק אחרת כולם היו הולכים עם צידיניות . אל תוותרי, לפי יכולת הביטוי שלך יש לי תחושה שאת יכולה, שיש אצלך בפנים אישה שטרם ממש התוודעת אליה, תרשי לעצמך לפגוש אותה. שיהיה לך יום טוב, ותזכרי שאני כאן בשביל להיות לך אוזן קשבת וגם לתת את מה שאני מאמינה שנכון ועובד. כל טוב לך נטע מוזר

כן צריך להחליט, אני למשל, נוהגת כאשר עלי לקבל החלטה כל שהיא שהיא קצת יותר גדולה וחשובה, אני נוהגת להשהות ולשאול את עצמי מה אני רוצה באמת, אפילו מספר פעמים את אותה השאלה, מה אני באמת רוצה בשבילי, או מה הכי נכון לי ולאחר שהשאלות הללו שוהות ב"תנור" אני מקבלת תשובה והולכת אתה. ולגבי פגישה עם עצמך, זו חוויה מיוחדת, לא תמיד קלה, אך בהחלט מעצימה. ושוב להתראות בנתיים עד הפעם הבאה. לי בהחלט מעניין מה שאת כותבת. בברכה נטע מוזר

שלום לך, כאשר אדם מתעצבן, כועס, חרד, עוין ועוד המון רגשות שליליים, מיד מוזרם לדם חומר שנקר קורטיזול (לא קורטיזון) בשנים האחרונות יש מחקר רב בנושא ללא קשר לסוג מחלה והממצאים מלמדים על חולי רב יותר כמו סרטן ועוד מרעי בישין. האופטימיות שלך כל כך נפלאה, העניין הוא שזה לא פשוט כאשר מקבלים הודעה על מחלה קשה. והנושא הוא איך לומדים לומר האמת שלך ועדיין להשאר אופטימית נמצאת כאן עבורך נטע מוזר

שלום לך אתר זה אינו מומחה בסרטן עור או בסוגי סרטן אחרים, עיסוקו של האתר הוא בהשלכות של מחלת סרטן כל שהיא על חייו של האדם ומשפחתו. אני מציעה לפנות שוב לרופא המטפל או הכי נכון ליחידת הקרינה הם יודעים הכי טוב מה לייעץ בנושא של קרינה בברכה נטע מוזר

שלום לך. הדאגה באמת יכולה להוציא משחווי משקל ולגרום לכל הסימנים שאת מתארת. אל תישארי עם הפחדים והחרדות לבד. בחרי אנשים שאת מרגישה קרוב ושאת יודעת שלא ישתמשו במה שאת מספרת. זה שלב קשה וכל צה שאת עוברת לגמרי נורמאלי. אל תנסי להיות גיבורה. אם יש ילדים שתפי אותם בזה שאת עוברת בדיקות ואין עוד תוצאה ואת מודאגת וברגע שתדעי תשתפי אותם. לפעמים קשה להאמין כמה תמיכה מקבלים מילדים. אני כאן בשבילך. אל תהססי לשאול. תרשי לעצמך לבכות זה מקל. נטע מוזר

שלום לך , "החייבת להיות גיבורה" צר לי שרק עכשיו עונה אך "המחשב נפל" והייתי נטולת אמצעים טכנולוגים. כל מה שאת כותבת הן תחושות ראשונות של כל אלו שמאוימים ע"י המחלה הנוראית הזו שבאמת חודרת כמעט לכל בית. את לא בחרת לחלות , בעצם אין עדיין תשובה סופית, אך אתייחס כאילו יש כי את לגמרי בטוחה שאכן יש לך סרטן. אחד מתפקיד המשפחה הוא לתמוך, וכל אחד מבני משפחה עובר טלטלה במהלך חייו והיתר מתגייסים לתמיכה. אם תרשי לעצמך לא להתייחס לזה כעול אלא כאחד מתפקידיה של המשפחה יכול להיות שיהיה לך קל יותר. חשוב לי להגיד לך שאני מדברת גם ממקום של ניסיון אישי ולא רק כאדם מקצועי שעוסקת בזה שנים רבות מאוד. לגבי ההסבר לכל אחד כמו שאת כותבת, לא חייבים, ולפעמים שווה להגיד יש לי חשד לממאירות, וכרגע אני לא רוצה לדבר על זה. האמת נותנת המון חופש, הסוד משאיר בתוך כלא.. אם יש באזור שלך קבוצת תמיכה, או שאת יכולה להרשות לעצמך ללכת אפילו לטיפול פרטני, מאוד יכול לסייע. חשוב לזכרו שאדם מחויב קודם כל לעצמו ולעשות הכל בשביל עצמו . אם מתאים לך להמשיך לשוחח איתי באתר אני כאן בשבילך. בברכה נטע

שלום לך . כן כמו שאת כותבת התוצאות עד כה אינן מעודדות. אני מוצאת שתפקידי עבורך הוא בעיקר לסייע איך חיים עם איום על החיים, אני מניחה שהמחשבות שמשתוללות לך בראש, מפחידות ומתישות , אנשים עושים הכל כדי לחסום אותן וזו דרך שאינה יעילה לטווח ארוך.. הכחשה זה מנגנון הגנה שיכול לסייע לטווח קצר, ולטווח הארוך ממש גורם לנזק, לכן לא מומלץ להשתמש בו לעתיד לבוא. תשתדלי, עם כל הקושי הכרוך בכך, לעשות דברים שבעבר נהנית מהם, אולי עכשיו תהני פחות או הרבה פחות, אבל אל תוותרי ותעשי רק מה שיכול לעשות לך טוב. וגם תרשי לעצמך לבכות, לכאוב ולהיות בלי כוחות, מותר וחשוב לא לעשות מעבר למה שאת מרגישה. שולחת לך חיבוק ואהיה כאן בשבילך כל עוד תרצי.. שבת שלום נטע

שלום סינטיה ראיתי, קראתי והתרשמתי, אכן יש לא מעט שאלות על איך ומה מספרים, בין אם זו מחלת הורה או מחלה של הילד. מברכת אותך על היוזמה בברכה נטע מוזר

שלום לך, בתחושה שלי לא כל כך יענו לך,כי האתר עוזק יותר בענינים של תמיכה יכול להיות שבמחלקה אונקולוגית אחרי שתבקש רשות, יתנו לך אפשרות להעביר שם בברכה נטע

שלום לך מאחר ויש שתי הודעות זהות שלך, אני מרשה לעצמי לענות באחת מהם. מניסיוני הפונים באתר זה לא כל כך מתייחסים להודעות או שאלות מהסוג שאתה מביא כאן יתכן ששווה לך ללכת לאחת המחלקות האונקולוגיות לבקש רשות ממנהלי המחלקה ולחלק שאלון לחולים עם אותן השאלות ו/או נוספות. בברכה נטע מוזר

שלום לך. את מעלה כאן שתי סוגיות, האחת איך מדברים עם הילדים, ואיך ממשיכים לחיות כמשפחה עם כל הקושי והכאב הנורא. ילדים בכל גיל קולטים מהר מאוד מה שקורה בבית, והדרך הנכונה היא לשתף אותם במה שקורה, כמובן המידע חשוב שיהיה מותאם לגיל וליכולת של הילד לרצות לדעת. הרחקה של החולה מהבית עושה עוד יותר מיסתורין ומעלה עוד יותר את החרדה. הכי נכון להשאר בבת ולבקש עזרה שתנתן בבית, אפשר לשתף את הגדולה בנתינת עזרה, זה יעשה לה טוב וישדר לה שאתם בוטחים בה. הכי חשוב לא להסתיר ולא לזייף ולא למכור דברים לא אמיתיים. הדרך הנכונה ביותר היא לשאול את הילדים מה הם רוצים לדעת על המצב של אבא. אני מוכנה להמשיך להדריך אותך במידה ותרצי אני נכנסת לאתר מידי יום/יומיים את יכולה גם להתייעף עם אנשי טיפול של בריאות הנפש בקופת החולים בו את חברה. לכי עם תחושות הבטן שלך ושתפי, בקשי עזרה בתקופה קשה זו, אל תנסי להיות גיבורה ותשאלי. בסופו של דבר אתם משפחה שתתמודדו עם המצב וככל שהדברים יהיו גלויים לא תצטרכי לבזבז אנרגיה על סודות נמצא כאן בשבילך נטע מוזר ליויתי הרבה משפחות עם ילדים במצבים דומים והמשפחות שיצאו הכי בריאות ממצבים קשים אלו הם משפחות שהיו פתוחות.

שלום הילה מצטערת שרק עכשיו עונה אך לא הייתי זמינה. לגבי בקשתך, יש קבוצות של האגודה למלחמה בסרטן שמספקות תמיכה, כדאי להיכנס לאינטרנט וללמוד מה יש באיזור מגוריכם. אני יודעת שבעפולה יש קבוצה שנקראת חזקים ביחד, יתכן שיש קבוצות נוספות בשם זה או אחר בקופות החולים יש עובדות סוציאליות שעושות קבוצות או פגישות פרטניות. חשוב לספק תמיכה ומאוד נכון שאת מבקשת זאת. במידה ותרצי להמשיך להתכתב איתי ושלאול גם לגבי ההתמודדות שלך, אני כאן בברכה נטע מוזר

שלום לך. קראתי את שכתבת וחשבתי כמה כנות וכמה עוצמה יש בך/בכם וביכולת לראות את הדברים כל כך בבהירות ואמיתיות . מה שאתם חווים הוא כל כך קשה ומכאיב ואני אעשה את כל שביכולתי כדי להיות בשבילכם. אכן גידול במוח יכול לשנות לחלוטין את ההתנהגות וזה כנראה מה שבתכם חווה, וגם את הכעס הנורא שמציף אותה על זה שחלתה. בני משפחה שחלו וכועסים מאוד מחפשים קורבן להשליך עליו את כל כעסם ומי שהכי קרוב מושלך עליו הכעס והתסכול והכאב הנורא, החלק הרגשי והחלק הפתולוגי (המחלה) מתערבבים וקשה תמיד לדעת מי הוא הגורם העיקרי להתנהגות בעיקר כשזה קשור במוח. מה שחושב שתדעו שזה לא נגדכם, זה בפרוש משהו שלה שהיא משליכה עליכם. חשוב לזכרו שאדם חולה שכועס וכואב יכול לעשות גם חשבונות כלומר מה שאנחנו קוראים בשפה המקצועית "ענינים בלתי סגורים" . בדרך כלל יש כל מיני דברים לא פתורים בין ילדים להורים ולהפך שכולנו דוחקים לאיזו פינה ולא נוגעים בתחושות וברגשות שמתלווים, אך במצבי דחק ברוב המקרים התחושות הללו פשוט זולגות החוצה, כי אין יכול להכיל אותם יותר, אין אנרגיה מספיקה לדחוק אותם. אינני מכירה את מערכת היחסים שלכם, אך אם היא הייתה פתוחה תמיד והדברים נאמרו אז ניתן לשער שההתנהגות הזו כלפיכם כרגע היא בגלל המצוקה הנוראית שהיא נמצאת בה. צריך גם לקחת בחשבון שלאדם חולה יש מעט אנרגיה והמעט הזה מכוון בעיקר אליו ולא לסובבים אותו ככל שיהו לו יקרים. אני שומעת הרבה מהורים ומבני זוג את המשפט, "איך היא /הוא עושה לי את זה," החולה לא עושה לאחרים בכוונה אלא בגלל קושי להכיל הכל בתוכו. יש גם הרבה כעס על אלו שבריאים ודווקא אני חליתי, אז אי אפשר להגיד הלוואי שאתם הייתם חולים במקומי, אבל אפשר לכעוס, לא לדבר אתכם, לפגוע לצעוק ולהכאיב במילים כי זה "הנשק" היחידי שנשאר לה. אחת התופעות הקשות שקורות להורים ו/או לבי זוג שמטפלים בחולה בן/ת משפחתם קורה לכם, קושי כאב, תשישות, תסכול וכו'. אני אכתוב משהו שאולי ישמע לכם אגואיסטי מדי עבורכם אך חשוב להרהר בזה. חובה לזכור שגם אתם קיימים, לאפשר לעצמכם להתאוורר קצת כדי לאגור כוחות, אולי למצוא קבוצת תמיכה לבני משפחה שמטפלים ביקירם, לקחת עזרה אם אפשרי, בקצרה לשמור גם עליכם, כי אם אתם תפלו לא יהיה מי שימשיך לטפל. אני מרגישה שאולי העמסתי הרבה מדי לפעם הראשונה בקשר שלנו, אני אמצא כאן בשבילכם , מידי יום בסופו של היום או בבוקרו אפתח את האינטרנט ואראה אם אתם רוצים להמשיך לשאול. מאחלת לכם כל טוב בברכה נטע מוזר

אפשר לשוחח איתי כאן באתר, לא חייבים להזדהות אם לא נוח ואשיב לשאלותייך בברכה נטע מוזר

שלום לך אני מאמינה שכל אמא הייתה שמחה לשמוע מה בתה חושבת עליה, בעיקר במצבי חולי ודחק אחרים תגובה כזו מאוד מנחמת. איני יכולה לענות לשאלך כי איני מכירה טיפול זה או אנשים שחוו אותו, האתר כאן מיועד לסייע לך במידה ותרצי איך מתמודדים ביעילות עם מה שאמך ואת עוברות אני כאן בברכה נטע מוזר

שלום לך. חולה שכל כך סובל וגם מבין שלא נותר לו כל כך הרבה זמן, הוא כועס, הוא כועס על זה שהוא הולך למות ואחרים נשארים בחיים, כועס על שלכם אין סימנים של חולשה וחוסר אנרגיה ולו יש , כועס על כל העולם, ומי שמקבל את כל הכעס הזה אלו האנשים הכי קרובים, עד כאן הכל התנהגויות מוכרות וכמעט אוניברסליות, הכאב הגדול הוא שאתם "הקורבנות" אך באותה המידה גם אמא שלכם קורבן של המחלה הקשה הזו וחשוב כאן לנתק את המעגל הנוראי הזה ולהתנהג אחרת. אנחנו יודעים שהרבה פעמים החולים רוצים למות, אך אינם מעיזים לבטא זאת, אנחנו גם יודעים שבני המשפחה מפחדים לדבר עם ההחלים במצב קשה על המוות. יש כמה ההתנהגויות חשובות שעשויות לשבור את המעגל: לתת לגיטימציה לכעס ולכאב , לשאול איך אני יכולה להיות בשבילך, לא לפחד לדבר על המצב ולהגיד כל מה שרצית להגיד משך השנים ולא יצא לך, בעצם להתחיל להפרד, ללא קשר כמה זמן אמך עוד תחיה. פרידה חשובה גם לחולה וגם למשפחה. אני לא יודעת אם תשובותיי מספקות ומתאימות לך, אם כן את יכולה לשוב ולכתוב ואני ארחיב על כל שאלה שתשאלי. בברכה נטע מוזר

שלום ריקי אני חושבת שאת עושה מצווה ואני מאמינה שכתיבה משחררת וחשובה מאוד אני עצמי כותבת הרבה וידעת את ערכה של כתיבה אם אדע על מעונינים בדבר אשמח לתת את פרטיך בברכה נטע מוזר

שלום לך אני לא יודעת לתת לך תשובה מדעית, יחד עם זאת אם ים המלח עושה לך טוב שווה לנסות, בוץ לא מזיק ואולי מרפה מעט . בברכה נטע מוזר

שלום לך. השאלה שלך נפלאה והלוואי והרבה היו מוכנים להכין עצמם ואת יקיריהם לקראת המוות. העיקרון הכי חשוב בעיני הוא להיות כנה עם עצמך ועם החולה במידה והוא רוצה כנות. לא להתעסק עם הסברים רבים ובעיקר להחליף את ההסבר בשאלה, אם את רוצה להגיד משהו אל תגידי, תהפכי את אמירתך לשאלה. דוגמאות לשאלות: איך אתה מרגיש, האם יש משהו שהיית רוצה להגיד לי, מי היית רוצה שיבוא אליך אם בכלל. מה היית רוצה שאעשה בשבילך, מה אתה חושב שעשיתי ולא התאים לך. אומץ זה שם ההתנהגות הנכונה, לא לפחד, כאשר מפחדים החולה נשאר בודד עם מחשבותיו, רגשותיו ופחדיו. לבכות ביחד זה חשוב, להגיד לו את מה שאת מרגישה כלפיו ומה את מרגישה עם מה שקורה לו , חשוב ביותר. במידה ואת מרגישה שהמצב מתדרדר ואבא שלך פתוח ורוצה לדבר, לשאול שאלות על איך ואיפה היה רוצה להיקבר, איזו הלוויה היה רוצה. האנשים הנוטים למות בדרך כלל מאוד רוצים לדבר על הנושאים הללו אך הם מפחדים לפגוע/להפחיד את בני המשפחה ואז כל אחד נשאר לבד על מחשבותיו ורגשותיו. נמצא בכל המחקרים שכאשר בני משפחה והחולה עשו פרידה ונאמרו הדברים שכל אחד רצה להגיד אך לא אמר קודם, גם המוות טוב יותר וגם הנשארים בחיים עוברים את האבל בצורה יעילה יותר והחזרה לחיים לאחר המוות אינה מלאה ביסוריי מצפון ובתחושת חבל. אשמח להתייחס שוב באם תשאלי בברכה נטע מוזר

שלום אור חוסן נסגרה ב2012 אכן נכון הייתי מנחה בחוסן בעפולה עד שהקבוצה נסגרה ואז הנחיתי קבוצה של אחת מתשע יכול להיות שהאגודה למלחמה בסרטן עושה קבוצות תמיכה, וגם יש קבוצות בחזקים ביחד, אלו קבוצות שממומנות ע"י האגודה. בחזקים ביחד יש בדרכ פעילויות, אך יש מקומות שיש גם קבוצת תמיכה. יתכן שיש מקומות שמקיימים קבוצת תמיכה אך אינני יודעת עליהם. ואין ספק שהרצון שלך לשתף הוא נכון ומאוד מסייע. מאחלת לך הרבה בריאות ושנה טובה בברכה נטע

שלום לך חגית אין לי כל מושג אמין גם לא שמעתי שהמטופלים קיבלו טיפול זה בברכה נטע מוזר

שלום בל את שואלת שאלה שנדמה לי שלאף אחד אין תשובה שאת רוצה לשמוע אין דפוס אחד של אותה מחלה אצל אנשים שונים, אין מחלת סרטן שיכולה להתנהג בדיוק אותו הדבר אצל אנשים שונים. אני בהחלט הכרתי אנשים שתפקדו וגם לא היו להם כאבים ונפטרו בטווח של החצי שנה אם את כותבת כתבה אני ממליצה שלא תגידי שום דבר סטטיסטי, את כן יכולה לתת דוגמאות של אדם מסוים אך בוודאי ללא כל הכללה בברכה נטע

שלום יסמינה אני חושבת שטוב מאוד שאת מזהה אצלך את הצורך בתמיכה, זה חשוב ביותר גם לך וגם לאמא שלך. את יכולה לבדוק באגודה למלחמה בסרטן בקופת חולים שלכם אצל העובדת הסוציאלית, היא מכירה את כל הזכויות של המשפחות תכתבי באינטרנט תמיכה לחולי סרטן ותראי מה תקבלי. האתר הזה נותן תמיכה בכתב, אם את רוצה להתכתב איתי ולהביא את שאלותיך, קשייך, התלבטויותיך , אני כאן בשבילך בברכה נטע מוזר

שלום אליסה המצב שאת מתארת מכל בחינה שהיא כל כך כואב. אני לא יודעת אם יש לי תשובות חכמות וחדשות בשבילך אך אנסה לתמצת מה שאני הייתי עושה במצב בו את נקלעת אליו. פרידה מבעלך הכרחית, לפי מה שאת מתארת לא נותר לו הרבה לחיות. גם אם הוא מבולבל חשוב שתגידי לו את כל מה שאת רוצה להגיד גם אם הוא לא יענה, אנחנו אף פעם לא יודעים מה אדם במצב כזה שומע. נראה לי נכון ללכת למחלקה ולבקש לדבר עם האחות ואו הרופא האחראי ולבקש את עזרתם שיאפשרו לך להיכנס מבלי הנוכחות של ילדיו. במקביל את חייבת לערב את מחלקת הרווחה בעיר, אולי להגיש תביעה לבית דיון לתביעות קטנות זה ללא תשלום אולי לנסות לדבר עם הילדים למרות שאני חושבת שהם מתנהגים בצורה לא אנושית. להבין שרק את יכולה לעזור לעצמך ואני מאחלת לך כל טוב והרבה אומץ וכוח להמשיך לחיות ולגדל את בנך בצורה יפה ומוסרית לא כמו ההתנהגות של הילדים של בעלך. אם תרצי להמשיך להתכתב איתי באתר אני כאן בשבילך. בברכה נטע מוזר

שלום לירון מרגש לקרוא את שאת כותבת בעיקר בזכות ההבנה שלך מה חשוב לעשות, אך הקצב צריך להיות גם של אמא שלך ולא רק שלך. להפנים שיש לי סרטן לוקח לא מעט זמן ולהפנים שזה בשלב גרורתי זה עוד יותר מורכב. יש הבדל עצום בין לדעת בשכל ובין להרגיש בלב בעיקר במצבי משבר ואמא שלך נמצאת כרגע במשבר וגם כמו שאת כותבת, "או שהיא מספיק חזקה בשביל לא להראות למשפחה", לירון כל כך קשה להיות אמא מגינה ולפתע להבין שאת נמצאת בצד שאת צריכה הגנה ותמיכה. 3 חודשים זה מינימום של זמן לעבור תהפוכות נפשיות. בשלב הזה מה שנכון הוא לשדר "אמא אני כאן בשבילך וברגע שתרגישי שאת רוצה ומוכנה לדבר איתי, אני אהיה כאן בשבילך". יש לכם מתנה יקרה מפז וזו מערכת היחסים הפתוחים שאת מתארת. ולכן הפתיחות תבוא, רק צריך זמן, ואם מצבה כרגע טוב תאפשרי לה ללכת בקצב שלה. צריך גם לזכור שלעבור מעצמאות לתלות זה נורא קשה. בנוסף תרצי בשבילה מה שהיא תרצה בשבילה, אנחנו הרבה פעמים רוצים בשביל יקירינו מה שהם לא רוצים או עדיין לא יודעים שהם רוצים בשבילם. לכל אדם יש קצב שונה וחשוב להתחשב בזאת. באשר אליך לירון, חשוב שתמשיכי את חייך, אחרת גם לא יהיה לך כוחות לתת לאמא שלך. הדיבור בניכם חשוב שיהיה חלוקה של הזמן בין כל אילו שנושאים בנטל, בדרך כלל בתחילה כולם מתקבצים ואז הכוחות נגמרים, חלקו את התפקידים בניכם והכי חשוב שאמא תהיה שותפה, לא לעשות שום דבר מאחורי הגב ולא לקבל החלטות בלעדיה. הפתיחות שאת מדברת עליה היא כלי נפלא שיקדם אתכם. שמרי על עצמך לירון , נכונה לכם דרך קשה ומורכבת. אני כאן בשבילך דברי איתי באתר אם מתאים לך, כל מה שעולה על דעתך. בברכה נטע מוזר

שלום נועה צר לי על תשובתי המאוחרת. המצב בו נמצאת אימך והמצב בו את נמצאת קשה ביותר וללא ספק מצריך המון כוחות להסתכל על אמא שלך ולדעת שעוד מעט היא לא תהיה איתך ולכן כדי שלא תרגישי אשמה אחר כך כאשר אמך כבר לא תחיה ושלא תכעסי על עצמך שלא עשית משהו פרואקטיבי, חשוב להתחיל להיפרד מאמא. אנחנו יודעים שפרידה מאוד חשובה הן לנוטה למות והן לבני המשפחה והיכולת לעשות זאת מטיבה מאוד עם הנשארים בחיים. פרידה משמעותה להתחיל לדבר עם החולה הנוטה למות לא על תרופות טיפולים וכל מיני שאלות שמטרתן לברוח מהנושא האמיתי. לשאול שאלות נוקבות ואמיתיות כמו: אני נותנת כמה דוגמאות ללא סדר, את תרגישי מה הכי נכון לאותו הרגע: אמא היית רוצה להגיד לי משהו חשוב שרצית ולא אמרת לי אמא מה אני יכולה לעשות בשבילך וקשה לך לבקש ממני מה היית רוצה שאנחנו נעשה בשבילך מי היית רוצה שיבור מי לא היית רוצה שיבוא לשאול ולהיות בשקט ורק להקשיב, כאשר לא רגילים לדבר בשפה כזו זה לוקח זמן וצריך לתת לשתיכן זמן להסתגל אם אתן כן רגילות לדבר על הדברים האמיתיים אפשר להגיד משהו כמו, תמיד דיברנו בכנות, האם גם עכשיו היית רוצה לדבר איתי כך. אנחנו יודעים שהחולה הנוטה למות משתוקק שידברו בכנות כדי שגם לו/ה תהיה הזדמנות להגיד את אשר על הלב. כאשר השיח מתחיל להיות אמיתי חשים הקלה רבה והרווח של שני הצדדים הוא עצום. נועה נראה לי שלפעם ראשונה נתתי הרבה חומר אם תרצי להמשיך להתכתב איתי אהיה כאן בשבילך בענין בעלך, גם לו בוודאי קשה וקשה שבעתיים לראות אותך סובלת והקושי להכיל מבטא הרבה פעמים קושי להתמודד עם הכאב והאובדן. במידה והוא איבד הורים או מישהו קרוב, האובדן העכשווי מחדד את האובדן בעבר ונותן את אותותיו בהתנהגות לא מכילה. בברכה נטע מוזר

שלום הילה מה שאת כותבת נשמע לי קשה מאוד, מאדם ששוקל 38 קילו קשה לצפות שיהיה במצב בו לא יהיה מבולבל, גם המורפיום גורם לזה. אני לא נביאה, אך נראה לי שכדאי לדבר עם אביך על פרידה, אפילו אם הוא יחזור למיטב, זה אף פעם לא מזיק. סרטן גרורתי בדרך כלל אינו מבשר טוב השאלה החשובה אם אבא שלך מעונין בכלל לקבל את המשך הכימוטרפיה או שהיה רוצה לסיים את חייו רק עם משככי כאב וקנביס. אם יש לך אומץ לדבר איתו גלוי ולשאול אותו למשל, כמה דוגמאות לשאלות, כמובן לא לשאול בבת אחת, לחכות עד שישיב, לענות לשאלות כאלו זה מאמץ נפשי גדול וצריך סבלנות ואוזן קשובה. אבא איך היית רוצה את המשך הטיפול בך, מה אתה מבקש ממני מה היית רוצה להגיד לי, לילדיך האחרים, לרופאים הכי נכון זה לשאול שאלות זה פתח מצוין לשיחה אם הוא יראה שאת לא נמנעת ומוכנה להקשיב למה שהוא אומר הוא ימשיך אנשים מאוד רוצים לדבר ולהגיד מה על ליבם, אך נורא פוחדים שבני המשפחה לא ירצו לשמוע ובדרך כלל זה מה שקורה מדברים המון סביב המחלה וסביב הטיפולים, אך לא נוגעים הרגשות ומה שהאדם באמת רוצה זה לחלק את הקשיים, הפחדים, החרדות וגם את הדברים הטובים עם יקיריו, אם את רוצה לשאול שוב אני אכנס מחר לאתר בברכה נטע מוזר

שלום ורד אני מהצפון לכן לא מכירה, אני לא בטוחה שצריך פסיכולוג שמטפל דוקא באנישם עם סרטן, אני מאמינה שכל מי שיודע לטפל באנשים בין אם הוא פסיכולוג, עובד סוציאלי, פסיכוטרפיסט, איכפתי ממוקד באדם יכול לעשות את העבודה היטב נראה לי שכדאי לך להתייעץ בקופה בה הוא מבוטח, אך חשוב לזכור ולבדוק עם החולה שבכלל מעוניין. אי אפשר לרצות בשביל מישהו אחר מה שהוא לא רוצה/לא יכול/לא יודע בברכה נטע מוזר

שלום רבקה אני חושבת ששני הדברים נכונים והוא נזקק להם, גם לחום ואהבה וגם לפרידה החשש שלך איך לעשות זאת כל כך מובן וגם ידוע, קשה להוציא את המילים הללו מהפה, אך ברגע שהן יצאו פעם ראשונה, אחר כך זה קורה אני מניחה שהוא יודע שהוא הולך למות, מרבית האנשים שאני הכרתי וגם כל החמקר בתחום טוען, שאנשים שהולכים למות יודעים, מרגישים חשים, חלקם מפחדים חלקם מרגישים הקלה, אך התחושה קיימת. מה שקורה שהחולים גם לא רוצים להדאיג את בני המשפחה (כאילו שמבלי זאת לא דואגים) וגם בעצמם לא יודעים איך להגיד זאת. אני מאמינה שכל אדם, בודאי ובוודאי חולה, רוצה לדבר, התנאי הוא אוזן קשבת שלא מפחדת ולא בורחת. יש אפשרות לפתוח בשיחה כמו- אני אכתוב מספר הגידים שאני משתמשת בהם ותראי מה מתאים לך וכמובן תגידי אותם בסגנון שלך בדרך שלך וכו' מה אתה מרגיש (הכוונה לא לפיזי, כי בזה עסוקים רוב הזמן כדי לברוח מהנפשי המאיים והקשה) מה היית רוצה להגיד לי שעוד לא אמרת מה היית רוצה שאעשה בשבילך שעד היום לא ביקשת ממני אני כאן בשבילך ומוכנה להקשיב לכל דבר שתגיד לי, גם אם זה לא נעים וקשה אני מוכנה לשמוע כל דבר ועוד כל מיני בנוסח הזה. אם תעלה המילה מוות, או סוף החיים או משהו אחר שמשמעותו סוף, אפשר פשוט לשאול, אתה מתכוון למוות העיקרון הוא לא לפחד, העיקרון הוא לאפשר. את כבר יודעת מהקריאה שלך את היתרונות אשמח להיות כאן בשבילך חשוב לזכור שלא מיד זה נורא זורם ויש קושי והמלים מתבלבלות, אך כל אדם מרגיש אם זה אמיתי או מזויף נטע מוזר

שלום רונית תמיכה בתומכים מבוססת על עקרונות של תמיכה שנכונים בכל מצב דחק 1. תומכים זקוקים לאוזן קשבת 2. תומכים אמורים לבדוק עם החולה מה הוא רוצה ואיך הוא רוצה לקבל את מה שרוצה 3. תומכים אמורים ליידע את החולה במשאבים שעומדים לרשותם ואותם הם מוכנים לתת/להשאיל לטובת החולה 4. תומכים אמורים להגיד את האני מאמין שלהם ולא ללכת סחור סחור 5. תומכים צריכים לבחון את יכולותיהם ולהגדיר אותם במדויק, קודם לעצמם ואחר כך לנתמך או משפחתו. 6. תומכים חשוב שינוחו ולא יתישו עצמם מעבר ליכולותיהם 7. תומכים רשאים להגיד לא יכול, לא מתאפשר לי, לא יודע, אני אברר 8. תומכים מחויבים לא למכור "לוקשים" לחולה 9. תומכים מחויבים להתיעץ עם החולה/ משפחה, לשתף אותם בלביטיהם ולא לעשות משהו בהסתר 10. תומכים צריכים לקחת לעצמם יום חופשי ולהתרענן וגם לצאת לבילוי כל שהוא שנותן להם כוחות אני באתר יכולה לשמש עבורך אוזן קשבת ולב איכפתי ואת מוזמנת בברכה נטע מוזר

שלום דרומית לצערי אין לי סמכות לענות לשאלתך הראשונה. אתר זה מתעסק עם ההשלכות של המחלה על האדם ולא עם החולי עצמו מוזמנת במידה ותרצי בברכה נטע מוזר

שלום ציפי על שאלות אלו רשאי ויכול לענות רק מומחה בתחום, אני יכולה להתייחס להבטים פסיכוסוציאליים, נפשיי רוחנים בברכה נטע מוזר

שלום רפאל תודה על המידע, אני לא ידעתי על קיומים עד שקראתי את דבריך אני מבטיחה להעביר ידע זה תודה וימים שמחים נטע מוזר

שלום קרן את כותבת שאת אשמה בזה שעצמת את העיניים. זה אחד ממנגנוני ההגנה כאשר לא מוכנים לדעת ולראות את העתיד הקשה שמסמן אובדן של אדם יקר. אני מאמינה שלא יעזור לך אם אגיד לך אל תרגישי אשמה, לדעתי מה שאולי כן יכול לעזור לך שהסבל של אביך לא נמשך הרבה זמן, לעיתים אנשים סובלים זמן רב דוקא בגלל שבני משפחה מנסים לתת את כל הטיפולים האפשריים שברוב המקרים, אינם מובילים להחלמה אלא לסבל מתמשך. הרבה חולים היו מוכנים כבר לסיים את חייהם, אך לא נעים להם מבני המשפחה שעושים הכל כדי לתת להם עוד ועוד טיפולים, במחקרים מצאו שאם היו שואלים את החולים ללא התערבות של בני משפחה הם היו אומרים שדי הם רוצים למות ולא לסבול. לדעתי אבא שלכם ידע מה קורה לו אך הוא נתן לכם להאמין שהוא בסדר וזה מדברים אחרים ולא מהסרטן, בעצם הוא הגן עליכם ולכן סיים את חייו מהר יותר. האובדן קשה ללא כל ספק, אך אם תרשי לעצמך לראות את ההקלה שבסיום חייו ולאט לאט תנסי להזכר בדברים הטובים, הרגעים היפים שהיו לכם ביחד, תחושת האשמה תכהה. את לא אשמה, לא יכולת למנוע את הסיבוך וסרטן קיבה הוא סוג אכזרי ואלים. מאחל לך כל טוב ואם את רוצה להמשיך להתכתב אהיה כאן בשבילך בברכה נטע מוזר

שלום דניאל. כדי ללמוד על תהליכם סופניים של אנשים יש מספר אפשרויות. קריאת חומר ספרות שיש באנגלית ובעברית באינטרנט קריאה של מאמרים מקצועיים, נירה כפיר פסיכולוגית קלינית התעסקה רבות עם ההולכים למות ספרים מצוינים שתורגמו לעברית של קובלר רוס, רופאה בארהב שאחד מהנושאים המרכזיים שלה היה שיחות עם אנשים נוטים למות וגם ליווי שלהם אל המוות. יש עמותה למות בכבוד נידמה לי שאם תכתוב באינטרנט ליווי חולים אל המוות תקבל מידע רב כל הנושא של ליווי רוחני הוא מאוד מקובל עכשיו וכדי לחוות חשוב ללוות אדם נוטה למות אך כל זאת לאחר שיש ידע בסיסי בנושא שיהיה לך בהצלחה התחום מרתק ומעניק לא רק למקבל אלא גם לנותן בברכה נטע מוזר

שלום ירדן ירדן את מבקשת משהו מאוד נכון וחשוב בשבילכם כמשפחה השאלה מה את מחפשת? טיפול תומך מקופת החולים בה את מבוטחת או טיפול תומך באופן פרטי. אינני יודעת היכן אתם גרים ומה השירותים שיש לכם בכל קופות החולים כיום יש צוות טיפול תומך ואתם זכאים לקבל את השירות שלהם. יש גם מטפלים משפחתיים שהתמחותם בטיפול תומך במצבים הללו. מה שאני יכולה להציע לך זה אותי דרך האתר, ליוויתי משפחות עם ילדים במצבים בהם אחד ההורים היה במצב קשה , כמו גם נשים, בני זוג ואני מוכנה להיות כאן בשבילך. במידה ויש לך קושי לחשוף ולשאול שאלות דרך האתר, תכתבי לי דרך האתר ותתני את המייל שלך ואני אתכתב איתך דרך המייל שלי ואנסה לתמוך ככל שאוכל וככל שתרצי נטע

מקוה שהכנס היה יעיל ומוסיף

שלום מיכל את מעלה כמה סוגיות ואנסה להתייחס לפי הסדר שאת מביאה האם לספר או לא לסבתא. אני חושבת שאם אדם רוצה לדעת מה יש לו אין לאף אדם אחר זכות להחליט בשבילו. אלו שמחליטים בשביל אחרים יכולים לאחר מותו של החולה לסבול כיון שלא אמרו את האמת , אני תמיד ממליצה לשאול את החולה מה הוא חושב שיש לו, וכל החולים יודעים, ורוצים לדבר על זה, וההסתרה מונעת , הייתי אומרת זאת בצורה מליצית "דיבור מוליד חופש הסתרה מולידה שבי" גם במצב הזה ניתן לשאול אותה וחשוב מאוד לאלו שנשארים בחיים. לגבי שיכוך כאבים הוא חשוב ביותר, אסור לוותר עליו, לחיות עם כאבים זה נורא, וגם אם המוות ממש בפתח'למות ללא תחושה של כאבים זה חלק ממוות טוב. לגבי הוספיס בית, אני מאמינה שזה הדבר הנכון ביותר לעשות וחשוב שאדם ימות בביתו ולא בסביבה מנוכרת כמו בית החולים או מוסד. יש בכל קופת חולים צוות של הוספיס בית שתפקידו לבוא לבית החולה ולתת ייעוץ ועזרה, זה חלק מהשירות שלקופות יש וחשוב לדרוש זאת מהם. אמנם לא שאלת אך מאוד חשוב להתחיל לעשות פרידה, גם אם היא לא מתה בתוך זמן קצר, להפך לפרידה טובה נחוץ זמן כל שהוא. פרידה חשובה ביותר. אם זה משהו שאת רוצה לדעת עליו יותר אשמח לסייע לך דרך האתר, רק תגידי אם זה מעניין אותך בברכת שנה טובה ובריאה נטע