פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי יקר, מנסה לכתוב ולא ממש יודעת איך. כל כך הרבה שתיקה קוראת כאן ולא מצליחה אפילו להגיב. מרגישה שמשהו השתנה בקול שלך אודי, רך הרבה יותר כל כך אמפטי ונעים. גם אני זקוקה למילים כאלה. קוראת ומרגישה שגם אני רוצה את המילים הטובות שלך. הטיפול הופסק בשל אילוצים כלכלייפ. כן ציפיתי שאחרי 8 שניפ אולי אפשר יהיה למצוא סידור אך לא נמצא. זה מעלה כל כך הרבה שאלות ותהיות. לצערי אני כל כך רחוקה מהחלמה. אני שותקת והגוף שלי צורח. פיברומיאלגיה. עוד מתנה שהותירו הטראומות. עדין בתפקוד גבוה שומרת באדיקות על שגרה אינטנסיבית כמו אוגר על הגלגל. מאוד בודדה עם כל זה ובתוך כל השתיקה הגדולה. שירה

יקרה ואהובה שאת גם הטיפול שלי הסתיים למרות שהיה לא רצוף מבינה אותך מאוד וכן פיברומיאלגיה ...כמה כואבת כמה טוב שנכנסת וכתבת העלת על הכתב דברים שקשה איתך מתוקה שלי חטולית

הי שירה יקרה, לו הייתה מתגשמת משאלתך הקטנה ולרגע (כביכול) גם במרחב שכאן. שמישהו לצידך ותומך ואכפת ורואה ומתקף. בטח שהגוף צורח ועוד עם מחלה כל כך אפיינית לשכמותנו. כאילו בלתי נסבל לך להיות בתוכך. זה איום. וכאילו חיבוק מסוג מאד מסוים ובטוח יגרש את הרעלים והחושך. ואולי, אולי צריך להית כבר מעבר לקצה כדי להצליח להשמיע קול. הצילו. כפי שרשמתי בעבר - מנסה את מזלי בשיאצו, טווינא, או טיפולים אלטרנטיבים אחרים. על אף, שכנראה, הציפייה שלי מהם גדולה מכפי שהנפש מתירה לי להשתמש בהם. החורף מתקרב ומביא עימו יממות עם פחות אור. אבל אור יש. איתך, סוריקטה

זה סוג של אסון / אובדן שהסתיים הטיפול. כי נראה, לפחות בעיניי, שאינך יכולה בלעדיו. ואיכשהו יש כאן אחריות משותפת. הלוואי שתמצא הדרך חזרה. (או שמא אני נאיבית) סוריקטה

הי אודי, יכולה קצת לשתף אני תוהה איך את דואגים לי רק בכסף או מבינה שאין בקשר הזה שמץ של אמת. אני לא מבינה מה הנזק החמור שיגרם אם אחרי שמונה שנים וכמה מאות אלפי שקלים יקבלו אותי למרות שאני יכולה לשלם רק משהו סימלי. זה כל כך לא אנושי ולא הוגן והסב-טקסט אולי ברור: את לא באמת צריכה טיפול את יכולה בלי, זה לא טיפול מציל חיים. אני מרגישה הזנחה החלק הילדי שהיה לו מקום רק שם בטיפול מרגיש כל כך נטוש עזוב ומוזנח. חשבתי גם על שבועת הרופא שאולי אם היתה חלה גם על רופאי הנפש. חשבתי על כך שלא ניתן להשאיר חולה על שולחן הניתוחים צריך לסגור הכל. הנה שיתפתי לא מעט. תודה שירה

סוריקטה אהובה תודה על ההבנה העמוקה תודה שנגעת שלך שירה

חטולית יקרה, תודה על המילים החמות ועל הזרועות הפתוחות שלך שירה

הי שירה, את נשמעת מאד מאד מאד כועסת. איכשהו נראה שחסרים לי פרטים לתמונה מה התרחש שם. נשמע שיש טעות או כשל בלתי נסלחים. עצוב מאד, יותר מעצוב. את כן שווה וכן ראויה ביותר ומדוע התפספס... וחלף כבר שבוע ויותר, שלך, סוריקטה

היי שירה.. לא כ"כ יודעת מה להגיד. אבל תמיד יש פרשנויות שלנו שלא בהכרח נכונות. גם לי יש כאלה למכביר... הכסף שדובר פה. לפי מה שאת כותבת נשמע שלא נסגר טוב. לא יודעת מה היה...בכל מקרה אנחנו פה. איתך

"אבא, הגוף שלי נשבר יחד איתך" ממש תגובה קשה... הנחתי כאן, בינתיים. סופ"ש, סוריקטה

יפה שלי הכאב נמצא שם גם חלק מתהליך האבל.. אין לי הרבה מילים איתך חטולית

הילדים שלי אינם אורחים ממש לא הם דיירים ! כך תמיד כתבתי וכדיירים שאינם משלמים או משתתפים בדמי שכירות מה שאנחנו כן משלמים ולא מעט .. היתה שיחה שהם כן ישתתפו לפחות בשמירה על נקיון הבית ..על עזרה בכביסות..וכל השאר מטלות הבית מה שלא קורה לכן התמרמרתי ולא שלא בצדק בעלי אדם חולה לב מושתל דפברילטור= מכשיר שנותן מכות חשמל ללב כשהלב מתעייף גמני לא אשה בריאה ממש לא!! האם אני אמורה כל הזמן לרדוף אחריהם שלא ישאירו כלים מלוכלכים אחרי שימוש כשיש בבית מדיח כלים? היינו 2 נפשות בבית אחר כך הצטרף הבן הגרוש שלי שלא משאיר אחריו ליכלוכים רק כמה פריטי לבוש לכביסה כעת אנחנו 7 נפשות האם הכל אמור ליפול עלי ? זו השאלה שלי אם תגידו שכן רק מפני שאני אשה נכה וכל הזמן בבית אבין גם את זה... חטולית

נראה דווקא שהובנת היטב גם קודם. ונראה שאת יודעת את התשובה. ומה יקרה אם תצרחי די! עכשיו אני! ? אחזור ואוסיף גם את תשובתי הקודמת. ואומר יחד איתך - אוף (או עופו...) מן הסתם דברים מורכבים. בברכת שבת שלום, סוריקטה

הייתי בטיפול אצל פסיכולוג קליני כשנה וחצי..בסוף השתקופה הזאת ילדתי והייתי בחופשת לידה ...וכאילו הטיפול הסתיים בעקבות הלידה.. ומרגישה שלא באמת נפרדתי מהטיפול רק בעקבות הלידה..ומאז לא יצרתי קשר עם המטפל..מרגישה שחסרה לי הפרידה..ועדיין לא בטוחה שנפרדתי..מה אתה מייעץ לי לעשות במקרה זה.? כי יש בי מן בושה לחזור לטיפול...תודה רבה ...

אם הטיפול הזה מאוד חשוב לך תיצרי קשר להמשך טיפול חטולית

היי, בעקבות סיום זכאותי לקבלת טיפול במסגרת הציבורית רציתי לשאול אם זה אפשרי לקבל טיפול במסגרת פרטית אצל הפסיכולוג שאני מטופלת אצלו. (המטפל נשאר לטפל במקום אבל אני סיימתי ולא אוכל להיות יותר שם) האם זה נחשב כ״לא אתי״? מאוד מפחדת שהפסיכולוג ידחה את הבקשה שלי, אבל אני מרגישה שמאוד יטיב לי להמשיך אצלו, אני עדיין צריכה טיפול וזה הופסק באמצע באמצע תהליך קריטי תודה

לדעתי את צריכה לשאול אותו להתיעץ איתו ולראות אם הוא מסכים ואז לסכם את הפרטים כמו תשלום ועוד חטולית

האם באמת פסיכולוגים/ות יכולים לעזור בנטייה מינית? אני כבר שנתיים וחצי בטיפול , אצל פסיכולוגית מומחית, אני לא מרגישה שיש לה עיצות בשבילי חוץ מלהפנים ולהבין שלא יהיה לי הנאה מינית לעולם( היות ואני חיה עם גבר ) המשפטים הללו בכלל לא גורמים לי לא להצתרך מין זה רק גורם לי לשקוע שעות שעות בסרטי פורנו כדי למלאות את החוסר במין ואהבה האם יש לפסיכולגים נוספים עיצות שונות? האם ניתן להמשך לגוף של גבר, למרות שמעולם לא אהבתי?

... זו השאלה שהייתי שואלת... הי אור, קשה לי לשמוע, ואף איכשהו מכעיס, כך נראה לי, שמנסים להפוך מישהי באופן כפוי אולי (?) למה שהיא מאד לא. מדוע זה כך? את חיה בחברה שלא מאפשרת? עצוב לי לשמוע. סוריקטה (משתתפת בפורום)

שלום, הכלב שלי, לואי, שהיה חי איתי מאז שהוא גור בן חודשיים, נדרס אתמול ומת לי בידיים. עשר שנים שהוא איתי, ליווה אותי בהמון רגעים בחיים שלי, בפרידות ובקשיים שעברתי עם בני זוג שהיו לי, בלימודים כשהייתי סטודנטית, כשהפכתי לאמא והוא כבר לא ממש קיבל ממני תשומת לב. אתמול נכנסנו לרכב כל המשפחה, בעלי.. האיש שאני אוהבת, נסע רוורס בשביל החנייה של הבית ודרס אותו. יצאתי מהאוטו וראיתי את לואי מפרפר על הרצפה העיניים שלו בלטו כלפי חוץ,הוא שכב בשלולית דם צרחתי את חיי ולא ידעתי מה לעשות. כיסיתי אותו עם הג׳קט שלי וכעבור כמה שניות הוא מת אני לא יודעת מה לעשות. כואב לי הלב אני לא מתפקדת, אני כל הזמן משחזרת את זה בראש אנחנו עשינו לו את זה. שניה לפני זה הוא בכלל ישן בתוך הבית, הוצאנו אותו שיהיה בגינה של הבית ונסענו אני מפורקת ולא יודעת איך להתמודד עם זה. לא מפסיקה לבכות ולחשוב עליו מה אני יכולה לעשות?

הי רותם, אין הרבה מילים. אצטרף לאודי. איתך בכאב, סוריקטה (שמאד מאד קשורה לבעלי חיים והם חלק ממנה)

עדיין, כנראה בעיקר בגלל האובדן של אבא. אף שהיה אבא לא משו, ועל המון דברים כעסתי ובצדק. משהו בדמות ובנוכחות האמיתית שלו, של האיש האמיתי, כשהבאג שלי הוא קושי להחזיק אובייקט פנימי, היווה משקל כלשהו מול האיום של 'אמא'. וכאילו נשארתי 'איתה' לבד. ושניהם כבר לא איתנו. ואני כבר בגיל של סבתות. שורה תחתונה - עצובה על אותם דברים. על האובדנים ועל הבדידות ועל החולשה והויתור. בשום צורה לא רואה בשלות לכיוון של מערכת יחסים הדוקה או אינטימית יותר, או כל צמיחה באשר היא. זה מפחיד כי אני לא מספיק זקנה כרונולוגית, והעתיד במדינתנו נראה שהולך לכיוון עוד פחות מסודר, כך נראה לי. מה שמתרחש בעולם הגדול, האמיתי, גם אינו מלבלב עבורי, בלשון המעטה. סוריקטה

התחושה מובנת... אין לי כ"כ מה לומר. או לנחם... פשוט להגיד שקראתי והעצב מורגש וחד ..ועובר...בכל הודעה שלך. חיבוק מתאים. 🤗

פדיחות על ההודעה שנראית כרגע כפי שנראית. עצובה. עצובה, כי מרגישה שאיני חיונית עבור אף אחד. שלא צריכים אותי. ואם נחבר לנאמר קודם - בהיפוך ההוא - ההורים 'היו צריכים'. כמו שהחל משלב מסוים לא הסכמתי בסופו של דבר להקריב. חולפות בי מחשבות שאולי בדיעבד (היות שהחיים שלי לא מאד התקדמו) חבל שלא הקרבתי. אולי הייתי מרגישה 'שווה' או רצויה. זה, כנראה, מאד לא נכון... הייתי ככל הנראה מאד משוגעת היום אילו היה ממשיך כפי שבעבר. ולא הייתי יכולה להתמודד עם האובדנים והפרידות. וגם דברים נוספים. סוריקטה

סריקיטה יקרה מבינה אותך כל כך בכל מה שקשור לבדידות וחוסר יכולת להיות באינטימיות.. והכל מתעצם בגלל האובדן של אבא.. איתך יקירה ינשופים

תודה לכם, יקיריי. אכן שרויה בכאב ועצבות עמוקים ולא בהכרח יש לי מילים כדי לפרק אותם לגורמים. שלכם, בשקט שלי, סוריקטה

צריך לתת לזמן את הזמן להתאבל ... לא מובן מאליו חיבוק גדול אם מתאים חטולית

הייתי תקופה מסויימת אצל פסיכולוג ומאדעזר לי להתגבר על הבעיה...לאחרונה אין באפשרותילשלם את הטיפול והייתי מאד רוצה המשך טיפול...האם טיפול דרך עו"ס של קופת חולים יכול לעזור באותה מידה או שזה פחות מקצועי??אשמח למענה ...

... שאני מאד עצובה. מאד מאד. לילה טוב, סוריקטה

כותבת לשתיכן כי נולדתן החודש..לא יודעת תאריכים.. אבל נזכרתי ;) מזל טוב ליום ההולדת!!! שיהיה לכן את כל הטוב שבעולם. שתגשימו חלומות כי אף פעם לא מאוחר מידיי. אם עבר היום הזה אולי ספרו קצת??? אנמ מאוד עסוקה ולא יוצא לי הרבה לקרוא כאן. אבל אשמח לקרוא. אכנס לראות כמובן😅❤

הי כן, עבר היום הזה. במבי יומיים אחריי ואני לגמרי זוכרת. אבל מהתאריך המקושר אליי, שכחתי גם בעצמי. גם המטפל שכח. אחר כך זכרתי. וכעסתי. זעמתי. כתבתי הודעה, אבל לא 'ירקתי' לכאן, אלא שלחתי לעצמי. תכלס כן הייתי עם אנשים גם ביום שלפני וגם ביום עצמו. שישי ושבת. ויש תחושה של פספוס. כי איכשהו העפתי את היום לכל הרוחות. בעצם, לא לחלוטין. אפשר גם לתקן. עוד החודש. אולי. יום הולדת ראשון של יתמות רשמית. בינתיים, סוריקטה

יש את החודש....הכל בסדר. תני לעצמך גם לנשום 🤗❤ התאריך הוא רק סמל..ויש גם עברי 🤣..

מתוקה שאת מיכל יקרה!! .. כן..סוריקטה צודקת.. הפרש של יומיים שלי ב 7/11 צר לי מיכל.. מתקשה לכתוב . אני במקום לא הכי בלשון המעטה. אין בי כוחות לכתוב עכשיו תודה מתוקה שזכרת

העברי הוא התאריך ה'סודי' הפרטי שלי. תאריך מאומץ ללב. לא מזיז לאחרים בדרך כלל. מעניין הפיצול הזה בין התאריכים. בעברי איכשהו יושב גם רוך. אולי. בכל אופן, השנה גם אותו שכחתי. את התאריך העברי... מניחה שלשכחה יש קשר למוות של אבא, הדרך בה מת, הסמיכות לעוד אובדנים. אירועים. דואגת ממחשבות על ימי הזקנה שלי (בהנחה שאגיע לשם) ובהיותי אדם מאד בודד. כביכול אולי זו העת לברוא עולם חדש של קשרים ואנשים. איני יודעת איך לגשת לזה. ואיכשהו גם דואגת לגורל העתיד הכלכלי. יש עם זה בעיה. אבא, אף שאהבתי אותו מאד, עשה הרבה שטויות ובין השאר השאיר אחרין חובות מאד גדולים. קונקרטיים וגם לא. גם אמא השאירה אחריה הרבה מאד בלגן ועניינים לא סגורים שהסתבכו עוד יותר עם השנים. קונקרטיים וגם לא. לכאורה המצב שלי נחשב סביר בימים אלו. אין דמות בקשר שממש תוקפת ומאיימת. בחרתי רק באנשים נקרא לזה טובים. אבל מבחינת ההרגשה החרדות והדכאון בשטח וגם הרבה כאבים בגוף. תודה שכתבת, שלך, סוריקטה

במבי - כתבת והגבת וזה המון. הלוואי שיוכל לצאת קצת משהו החוצה ולהקל על הפנים, במקום כדור הפינג פונג שרץ בתוך הראש מדופן אל דופן. השינויים בתבנית הפגישות יכולים ייצר הרבה הרבה כאב. אם הסיבה להיותך במקום לא הכי בעטיים - אוכל מאד להבין. אצטרף למיכל באיחולים. אנסה ברכּוּת. באופן שאולי תוכלי לקבל אותם בטוב גם בהפרש זמן. סוריקטה

לא מאגישה אייך הימים עפים טסים במהירות בבית עולם כמנהגו נוהג.. כבר הרמתי ידים אין בי יותר כוח ללכת נגד הדיירים כאלו חסרים דברים בחיי להתמודד עליהם ? סוף הטיפול מתקרב ובפעם הראשונה מזה...כל הטיפולים שעברתי עד היום ..פשוט קשה לי לגמרי ועל אלו שולחים לי לארץ את בת האחיינית שלי במסגרת תגלית ..ואחריו עוד 3 שבועות של חופשה בארץ... הסברתי שלא מתאים ופרטתי ובכל זאת הם סומכים עלי ....למה..?? עייפה נפשית כבר מהכל חטולית

באמת הזמן טס... מקווה שאת בסדר..טוב לשחרר לפעמים. אולי עדיף? בריאות יקרה!!

הי חטולית, נראה שלא מקשיבים לגבול שאת מנסה להעמיד וזה מרגיש ממש לא מתחשב. בכל זאת קצת מצחיק שאת קוראת להם 'האורחים'. וגם עצוב מאד. איכשהו אני גם חושבת שאולי יש בך חלק שאף על פי כן ולמרות הכל רוצה להיות בית המלון למרות שהוא מאד סובל מכל זה. תארי לעצמך שיבינו את הגבול וזהו. אולי תרגישי ריקנות ולא רצויה או חסרת משמעות או ייעוד? שלך, סוריקטה

הייתי רוצה לקבל עצה לאיש מקצוע מתאים או שיטה המתאימה בהתאם למקרה שלי. לפני 4 שנים התגרשתי, אחרי 26 שנים נישואין, יש שני ילדים. שנה לאחר גירושין התחיל להתרחש תהליך ריחוק של ילדים והיום לצערי רב יש נתק מוחלט עם ילדי - דבר שמאוד כואב לי ובלתי נסבל עבורי. חצי שנה לאחר גירושין הכרתי בחורה מאוד מאוחדת לפרק ב' והיינו יחד 3.5 שנים ביחסים מאוד מעודדים ורציניים. בעוד חודשיים תוכננה חתונה, אך לפתע הבחורה האמרה שלא מרגישה מאושרת וזה גרם לפרידה. כבר 5 חודשים אני מרוסק לחלוטין, לב שבר לרסיסים, נמצא בדיכאון, חרדות, אובססיה, אישום עצמי, לא יושן בלילה, לא אוכל ולא מצליח "לצאת" מזה. 24/7 אני מתבשל בתוך זה. אפילו כאשר אני יושן. טיפול CBT לא מועיל כלל וארוך. עם קושי רב אני מנסה "לשרוד" ללא טיפול תרופתי ( בעיקר בגלל תופעות ליווי שיש לתרופות אלו). הייתי רוצה לקבל המלצה מקצועית לסוג הטיפול מתאים שיודע "לעקוב" את הראש שלי ושם של בעל מקצוע רלוונטי שיכול לעזור לי במצב כזה.

היי אודי וכולם, אני אדם רגיש מאוד מאוד..לוקחת ללב ולצערי גם נפגעת מאחרים. המטפלת שלי בזמנו לקחה את זה לכיוון חיובי של אדם רגיש ..אז רגישות לזולת ולילדים ובגן זה נפלא. אני הייתי רוצה פחות ...פחות לקחת ללב מה שאומרים לי, פחות להפגע.. למרות שאני במקום ממש ממש טוב עם עצמי. בטוחה בעצמי...משהו נפגע בי כשיש איזה הרגשה של חוסר אמון ופרגון מאחרים. אומרים שלהפגע זה לבחור להפגע? האמנם יש לי בחירה ברגש? בזה שרע לי כשפוגעים בי? שהופכים אותי ללא בסדר כדי שהם ירגישו בסדר? ככה כני מרגישה. עצוב לי. קשה לי כשאומרים עליי דברים ובמיוחד שמלשינים עליי ומאחורי הגב..זה פוגע ולא מקצועי. למה אני כל כך רגישה? למה אני נפגעת מהר? והאם חוסן אישי זה משהו שניתן לאימון???? כי אני יודעת שאני בסדר ועומדת מאחורי הדברים שלי למרות שהאחר אומר שאני לא טובה וכו... מה עושים? איך מתגברים?

הי מיכל, אומרים שהאחריות על העלבון היא על הנעלב. הכוונה היא שמי שנעלב ידע להפריד וכך איכשהו לעצור את ההתבחשות הפנימית אחרי העלבון. לשים לה גבול. גבול להזדהות, למשל. זה גם אומר, להבנתי, הקטנת תלות בנאמר לטובה ולשבח. מידתיות. ייתכן שהתגובה הראשונית האוטומטית אכן תהיה עוצמתית. מאמינה שכן ניתן במרחק זמן סביר להשיג שליטה וויסות אחר כך. כלי הטיפול מתאימים לזה. לקראת אמצע שבוע, סוריקטה

האם זה מקובל בטיפול שהמטפל/ת מביא למטופל מתנה ביום הולדת?? אני בטיפול שנים עם המטפלת הנוכחית והיא מביאה מתנה כל יום הולדת... המתנות האלה בארון ואינני מסוגלת לגעת ולהסתכל עליהן... עולה לי חרדה גדולה בכל מה שקשור אליהן... המטפלת טוענת שאינטמיות נוצר כתוצאת מנתינה וקבלה וזה אחד הדרכים שלה לתת.... למרות שנים בטיפול אני לא מצליחה להיןת בקשר אינטימי ולנרגיש קרןב ...רק איום ופחד

הי ינשופית מתוקה שלי לא יודעת אם זה מקובל היו לי כמה מטפלות בעבר ומאף אחת מהן לא קיבלתי אפילו כרטיס ברכה לקראת סיום הטיפול עם המטפל הנוכחי קיבלתי ממנו ספר מדהים מתנה שגם עבדנו עליו וזו הפעם הראשונה שקיבלתי מתנה והיא מאוד שווה כך ישאר לי עוד זיכרון טוב מהטיפול ! מקווה שהפחדים שלך ישתחררו ויקלו עליך חיבוק חטולית

היי ינשופית, לא חושבת שיש מקובל או לא...יש קשר ויש מה מתאים עבורך ועבורה וזה נושא לשיחה בניכן. אצלי קבלתי מתנה ממנה כשסיימנו. אני קניתי לה כמעט בכל חג מתנה...נהגתי להביא לפעמים עוגיות שהכנתי או משהו נחמד...אחר כך זה הלך ופחת..ושוחחנו למה זה חשוב לי לתת לה ושהיא תיקח ממני...( כנראה היה פה קטע של אמון והרגשה שאם היא תסרב אחשב זאת כדחיה) למרות שהיא אמרה שאין צורך תמיד תמיד שוחחנו על כך..על מה הבאתי ולאיזה צורך/מטרה..מה זה משרת וכל הפסיכולוגיה של זה 🤣 בקיצור נושא לשיחה! וכן תעלי בפניה שזה בארון וכו. ואגב נורא רציתי שהיא תקנה לי משהו ליום הולדת או לפחות תזכיר את התאריך שלי לפניי . מעולם לא קרה תמיד אני ציינתי את התאריך לפני היום הולדת כי זה היה חתיכת נושא לשיחה🤔😉

הי ינשופית מתוקה, מתי יומולדת, אם אפשר לשאול (?) אומר מה כן - המטפלת כן זכרה וציינה את התאריך. כנראה שגם את זכרת את התאריך שלך (זה לא מובן מאליו בכלל, בעיניי). כן לקחת את המתנות. כן הנחת בארון. כן שמרת אצלך. מאמינה שיש חלק שכן מתמסר וכן מרגיש אינטימיות, אבל יש חלק אחר שחוסם גישה ותוקף את העניין הזה. מאד. שטן כזה. עם קלשון. אם כן, הייתי שמה סייג. אם ננסה להתבונן בשכבות העמוקות, אאמין שלא רק איום ופחד. יש חלקים נעימים ובריאים ומוגנים. לצדם - סביר שש חלק שצועק חזק על פני השטח ומסתיר את התחושות של הרוך. החלק הקטן והנוקשה שעושה המון רעש ועושה את המוות ומחבל בחיים. שיט. סוריקטה

תודה חטוליטוש ומיכל שכחתי לציין שאמרתי למטפלת שאני לא מעוניינת שנחגוג ימיי הולדת יותר- שהיא לא חברה וגם לא משפחה ושזה מבלבל אותי וגורם לי להרגיש חרדה גדולה... היא כבדה את מילותי ... אבל עכשיו אני תוהה אם זה נכון...

היי סוריקיטה תודה של תגובתך יום הולדת שלי במאי האמת האמיתי שאין אף חלק שמרגיש נוח עם איטימיות.. אני רוצה להאמין שנוכל להרגיש אי פעם אינטימיות ובטוחים... המטפלת אומרת שזה עבודת נמלים... כואב לי מאוד תחושת הנתק והלבד אבל אני לא מוותרת

לפני חצי שנה הייה לי כאב ראש חד וחזק. שחזר על עצמו לאחר שעה שוב. עשו בדיקות מקיפות הכול יצא תקין. כ 3 חודשים הייתי עם חרדות קשות שכולל כאבי ראש ורעידות במקומות סגורים ליד אנשים. בתקופה אחרונה עדיין יש חרדות ממש קטנות ורגועות יותר וזה גורם לכאבי ראש קטנים במקומות שונים בראש. מה לעשות..? התיחסות לנושא.

אני בן 50,כבר מעל חודש בבית לא עובד, מרגיש חולשה ברגליים כשאני הולך זה מרגיש כאילו אני על ספינה, מעין שיטיון. חוויתי את זה לפני כשנה וייחסתי את זה לתופעות לוואי ממחלת הקורונה, עשיתי בדיקות רפואיות כולל mri מוח, הכל תקין, לקחתי תקופה קצרה ציפרלקס, וכשמצבי השתפר, בליווי הרופאה הפסקתי. וחזרתי לאיתני. והנה עכשיו המצב חזר, ובסביבתי טוענים שאני בסוג של דיכאון. חשבתי לקיים שיחות בזום עם פסיכולוג, כי קשה לי להגיע פיזית, אבל מתקשה במציאת פסיכולוג טוב, אני צריך המלצות . בקיצור, לא ממש יודע מה לעשות. אני נשוי עם 4 ילדים קטנים יחסית ולא מתפקד.

הייה לי לפני חצי שנה כאב חד וחזק בראש .והכאב חזר על עצמו לאחר שעה. לאחר כ3 דקות הייה לי סחרחורת והתעלפתי. ( האם זה יכול להיות מחרדה). עשיתי בדיקות מקיפות יצא תקין. מאז הייה לי חרדה חזקה עם רעד בגוף במקומות סגורים ליד אנשים. החרדה היתה מלווה בכאבי ראש רוב היום כ3 חודשים. מאז החרדה ירדה ויש לי לפעמים מחשבות על מה שהייה וגורם לחרדה קלה. וכאבי ראש נקודתיים במקומות שונים בראש. התיחסות לנושא בבקשה.

ושוב הלב נשבר, כשממילא הוא כבר שברירי וכואב העצב עוטף והדמעות ממלאות. עד מתי אחכה לך ילד אהוב שלי. מתי כבר תגיע לאמא? מחכה לך עם חיבוק ואהבה, רק תבוא

הי חנה יקרה, עדכנת, גם אם בעצב ושבר. אין הרבה מילים. איתך, סוריקטה

מותר להיות עצובה.. נשמע קשה ועצוב בהחלט! איתך.

איך מתמודדים עם פרידה כפויה ממטפל בשלב קריטי בטיפול? שלב שנוצר בדיוק קשר טיפולי חזק. נ.ב. הפרידה היא מצד המטפל עקב מצב בריאותי לא תקין. תודה

היי אני מטופלת אצל פסיכולוגית כבר כמעט שנה ואני לא בטוחה אם הקשר שלי איתה טוב כי כיף לי איתה נעים לי נחמד אני מחכה כל שבוע לפגישה איתה אבל אני מפחדת שאני מידי תלותית בה וחוצמזה שאני אוהבת להתמסכן לה כאילו שאני אוהב להגיד לה דברים שהיא תבהל ותרחם עלי וכו... וזה נורא מפחיד אותי שנוצר פה משהוא קשר לא טוב ביני לבינה ואני רוצה לדעת אם יהיה לי טוב לעזוב אותה כי אני גם מפחדת לעזוב אותה אני מפחדת להשאר לבד.. אם תוכלו לעזור לי ולענות לי תשובה הכי מהר שאפשר שאדע מה לעשות תודה!!!!!

היי טיפטוף הייתי ממצליצה לך בכנות להיות מה שאת באמת אם את רוצה להשיג תוצאות טובות מהטיפול להתמסכן לא יעזור לך בכלל חטולית

הלכתי להצביע. מייד על הבוקר. כמו אבא. הוא היה כל כך מעורב מבחינה מחשבתית בזקנתו, אך גם מעשית בגילים צעירים יותר. הייתה חסרה לי מאד שיחת הייעוץ איתו לכיוון הבחירה. דמיינתי בראש. שוחחתי עם מכרים. איזו שנה. עוד בשורה ועוד בשורה על מוות. אחרי מותו של אבא התבשרנו על התאבדותו של צעיר במשפחה ועכשיו עוד אובדן של איש שהיה סבא מתוק אך לא מאד מבוגר. נראה שיש תקופות כאלה. ריכוז של אובדנים. ימים של חולי. כבד הדבר הזה... לשם איזון - אני מתעסקת גם בדברים של חיים ומעגליות. החיים והזמן אינם דבר מובן מאליו... (וגם הברור ש שרשמתי בהתחלה :-)) סוריקטה

השתנו כמה דברים והייאוש התעצם. 'אבל מה זה משנה' אומרים הקולות הפנימיים. שורה תחתונה - בדידות. אבל אתם כבר מכירים את זה. שוב מור אוף זה סיים. יאמר מישהו - וכי מדוע אינך עושה מעשה כיד לשנות את המצב. ואני ארגיש כאילו אלו חבטות ונזיפות בי. האמון במין האנושי... ובעלי החיים לא מספיקים. סוריקטה

כן הלכנו להצביע היה נחמד לכמה רגעים לצאת מהמצב אליו נקלעתי עדיין חולה אך מטופלת היטב ימים יגידו עד מתי אחלים חטולית

סוריקטה אהובה לכייל סקאלה לא פשוט לצערי גם אני זקוקה לכייל את הסקאלה שלי ולא מצאתי עדיין את הדרך לכייל מחזיקה לך אצבעות שתעברי גם את הגל הכואב הזה בדרכך שלך ותוכלי משם להמשיך הלאה חיבוק חטולית

הי חטולית, בכל זאת גם בתקופה הזאת - זה אינו גל אחד ענק ובלתי פוסק, אלא עדיין גלים גלים. והם חתיכת גלים, עם אורך, עוצמה ותדירות. וכנראה שהתקופה עוד תיארך. לגביי - אולי צריך לקבל את מה שפחות ניתן לשנות? קרי, רגישות היתר, עוצמת התגובות (הפנימית). בכל מקרה, מניחה שהיא פחותה בתקופות של התמתנות בחרדות. חוצמזה - אולי יש יתרון בתכונה הזו? למשל, בעבודה עם זאטוטים? או, אצלך, הרגישות המופלאה שלך לנכדה המיוחדת. חשבתי לרגע על התרופות שגורמות להשטחת רגשות. מניחה שכיול, באם אכן מתאפשר, אמור להגיע מהעומק האמיתי. ואולי אני טועה. לא יודעת. בשבועות האחרונים אני מנסה טיפה'לה (כמובן בשיתוף עם הרופא המטפל) לרדת במינון של התרופות. ממש בקטנה, במעקב, ולאט לאט לאט. מה כן אפשר? אולי אם יש בחירה להתרחק ממצבים שמוכרים כמורידים ממש מהמסילה - אז כזה. היום יום בחירות. אבא תמיד היה מגיע גם בשארית כוחותיו. במקביל - אמא ביטלה ומעולם לא חשבה לתרום את חלקה בעניין (תפיסה קונספירטיבית תמיד נכחה חזק). זה היה מוריד אותי מדעתי. רגע, אבל זו דוגמא לדברים שאולי חבל היה על האנרגיות לנסות לשנות. שניהם, אמא וגם אבא, אינם עמנו עכשיו. לי אין דור המשך משלי. לאחים יש. חבריה שהצטרפו אל לאחרונה למעגל המצביעים. כתבתי מה שיצא. תודה, חטולית. מקווה שגם את תצליחי למצוא את דרכך לאזורים ומרחבים שתהא בהם פחות תחושת חנק. ויותר מרחב וחירות. שלך, סוריקטה

רק רוצה לומר לך שכן מציבים גבולות זה השטח של בעלי הוא זה שאחראי על הצבת גבולות זה עובד למשך כמה ימים ושוב חוזר על עצמו מאחר וכבר תקופה ארוכה מצבי הבריאותי לא תקין אני לא ממש מתפקדת חולה כבר תקופה די ארוכה הדיירים עושים ככל העןלה בידם הכאבים הגופניים מהם אני סובלת מביאים אותי למצב שאני כל הזמן רק בחדר השינה שלי כבר לא מסתובבת בכל הבית בימים האחרונים גם כבר לא עושה מה שהייתי קודם לכן כך בלי מילים בלי להסביר בלי לתת דין וחשבון לאף אחד אני מתעלמת מכולם חוץ מבעלי שהוא היחיד שתומך בי בכל המצב הקשה הזה נשלחת להמון בדיקות קשות ופולשניות בגלל מצבי הבריאותי עייפה כל הזמן מלאה באנטיביטיקה עד תישתוש הראיה עד שמצבי ישתפר יקח זמן .. תודה לך על תשובתך אלי חטולית

היי, אני נפגשת עם פסיכולוג מומחה באופן פרטי. בפגישה הראשונה הוא אמר שהכל נשאר בחדר. לאחר מספר פגישות קראתי על הדרכה ושאלתי אותו והוא טען שאין מה לדאוג כולם מחויביים בסודיות. 1. יכול להיות שהמשפט הראשון של הרבה פסיכולוגים, שיוצר אמון, שהכל נשאר בחדר הוא שקר או לפחות לא האמת המלאה? ולמה לא לנהוג בשקיפות עם המטופלים? 2. אם המשפט הכל נשאר בחדר נאמר, האם הפסיכולוג עדין יכול לדבר עלי בהדרכה בלי ידיעתי? 3. האם בהדרכה מוזכרים שמות? מה אם המדריך הוא שכן שלי לדוגמא ויזהה אותי מתוך הנאמר (גם בלי שמות)? בכל זאת מדינה קטנה. איך ארגיש ואיזה כלים יש למטופל לוודא שזה לא יקרה? 4. כרופאה, אני מיידעת את המטופלים ומציינת ברשומה הרפואית, בהתייעצות עם ד״ר... הוחלט... האם גם פסיכולוג מתעד זאת ברשומה הרפואית שלי?

הי הגר, רק רציתי לומר, שמעניין, היות שלי, כמטופלת מתחילה בזמנו, היה מאד חשוב עניין העדות של עמיתים נוספים, הכלי של התייעצות איתם, ועניין ההדרכה. קצת כמו פיקוח. האחד על אחד מאד מפחיד אותי. אציין, כי לצד החרדה הגדולה מפני ידיעת ה'אחרים' - הייתה קיימת גם המשאלה שכן ידעו. בנוסף, לדעתי, דמות מטפלת שמטופלת בעצמה היא דבר חשוב. מישהו מטפל במטפל. בדרך כלל אני חושבת שהכי 'מסוכנים' לנו הוא אנו עצמנו (חלקים בנו) בהתנהגותנו ובחרדותינו. אולי כדאי להחזיר את השאלה למטפל כחומר לעבוד עליו ולשם בניית אמון הדרגתית וריכוך חרדות(?) וכל הכבוד לך על המקצוע שבחרת. מניחה שיש לכך קשר גם לעוצמת החרדות והכיוון שלהן ומחשבות על העתיד. סוריקטה

תודה על התובנות. מניחה שאנחנו שונות. בכל מקרה אשמח לתשובה מקצועית של אודי או גורם מקצועי אחר לשאלותי. תשובה שתיישר את המסגרת של נכון, חוקי ומותר בראי השאלות ששאלתי ואח״כ תבוא העבודה הטיפולית. ממש מוזר שקשה לקבל תשובות מדויקות לנושא שאמור להיות כל כך ברור ומוסדר.

תודה. אני מבינה את שחלק מהדברים הם התחושות והדברים שעולים במטפל. את הטוב בעיבוד הזה והתרומה לטיפול. עדין התשובה של לשם את החששות בצד קשה ואסביר. גם ברפואה יש רשומה רפואית ואישית. באישית אני יכולה לרשום דברים שלא קשורים לטיפול לדוגמא המטופל נראה מוזנח או חושש מהפרוצדורה. תרשומת אישית. כל מה שקשור לטיפול עצמו, כולל חוות דעת שניה נרשם ברשומה הרפואית וזמין למטופל. יתרה מזאת אנחנו מעודדים לשתף מטופלים כי התיעצנו עם פרופסור x וזו דעתו. אין סודות מהמטופל בנוגע לטיפול בו. בקורס אתיקה היה דגש שחובה לידע מטופל על אבחנות, מה פרטי (ונשאר בחדר הרופא) ומה עשוי להיות משותף עם גורמים נוספים למעט במקרים מאוד חריגים. פה הנושא מרגיש מושקט. אין שקיפות ונעשה ההפך ממה שנאמר בפגישת ה intro (״הכל נשאר בחדר״). מבינה שהמדריך מחויב לסודיות אבל עדין הייתי רוצה שליטה מסוימת של עם מי מדוברים מחשבותי. האם הם משותפים עם קולגה לעבודה או שכן לדוגמא? שעשוי להבין שמדובר בי גם בלי שמות וסיכוי נמוך להכרות. בדיוק בגלל כך הלכתי לפסיכולוג פרטי. אודי, תוכל בבקשה להתייחס ל 4 השאלות שכתבתי. האמרה של לא לדאוג לא עוזרת אלא רק תורמת לתחושת ההשקטה והאי שקיפות בנושא.

תודה. פשוט לא מצליחה להבין את העמימות. מוזכרים שמות? רשמת אתיקה וכו׳ - למה הכוונה ב״וכו׳?״ ולמה להגיד הכל נשאר בחדר אם זה לא?

אבא החמוד והאהוב שלי היה תמיד מזכיר שצריך לכייל אצלי את הסקלה... הי כולם, הימים ימים מרוסקים. מאד. לפעמים רצף של ימים כאלה, לפעמים גלים של כמה שעות ביום. תמיד, כנראה תהיינה, כל יום, שעות בהן מבחינה רגשית אהיה 'כמו' סוריקטה של פעם, של לפני הטיפול. שאז, די 'רק' זה מה שהיה. הפירוק. האימה מהעולם. האימה מאנשים. הפגישות הטיפוליות, בעולם שלי, נחוות אולי כמעט תמיד קשות, קשות מאד, נוראיות. זהו. קשה להיות מי שאני. קשה מאד. בעצבות, סוריקטה

תודה, אודי, לא ידעתי ולא יודעת לכייל את הסקלה. רק להתייפח שזה מה שאבא הנבון היה אומר, כי הוא חסר לי כל כך. "אמרתי לך אבא שיהיה נורא קשה אחרי שתמות. אמרתי לך. אפילו לא תיארתי לעצמי עד כמה". ואין אבא לומר לו. עצוב עצוב עצוב, סוריקטה

היי אודי וכולם, סוף סוף שגרה 😁 הלכתי לדבר סוף סוף עם המטפלת. אחרי המון זמן..פשוט לא היה זמן אחר מוקדם יותר. בכל אופן היה טוב, שיחה טובה מאוד. בסופה החלטתי לוותר על טיפול כרגע. אני לא זקוקה כרגע. את זאת ידענו שתינו. וגם היא שאלה נניח שהיה נשאר המחיר הקודם האם הייתי באה קבוע? אז כנראה שלא וכסף הוא לא רק כסף 😉 אני מסתדרת וכבר לא נכנסת למקומות של פעם...ואני בסדר. יודעת שיש לי מקום אצלה תמיד! תמיד אפשר לקבוע מפגש. הידיעה מספיקה לי כרגע. ושילמתי לה בתעריף החדש. אמרתי שזה בשביל שאדע שזה המחיר... החיים ממשיכים....החלטתי לשחרר בהרבה מובנים, עם ההורים לקחת יותר בקלות- אני חומלת שם כרגע. כבר לא כועסת כלל.... ובכלל בכל דבר אחר לשחרר..יותר קל ככה. אז גם איתה משחררת...היה חיבוק קרוב וטוב בסוף הפגישה. יצאתי מאושרת. וטוב שכך.

היי אני בת 16-17 עוד מעט הכרתי בחור בבית הספר התכתבנו במשך חודש כמעט כול יום... הוא אמר שאני בחורה מיוחדת ,והוא דיבר עם הרבה אבל אחת כמוני לא ראה,שהוא רואה איתי עתיד שהוא יקנה בית ,מכונית ואני אהיה אשתו ,אמרתי שזה מוזר לדבר ככה על בן אדם שאתה מכיר רק חודש(אז הוא מיניפולטיבי?) ויצא שפתחתי את הלב מהר... והיה לו צילום מסך הוא כתב בנים לא אוהבים קרשים,אני אמרתי יש לי "חזה קטן והישבן בסדר" והוא ענה,יהיה לך קל בספורט וכו..ואני מרגישה מטופשת אני ממש מתביישת בזה... גם הוא שאל אותי על מין (אתם חושבים שזה בסדר לדבר על זה בגיל כזה?) כי עניתי תשובות סתם בלי לחשוב אמרתי שלפעמים אני רוצה ,ושנגעתי בעצמי(אני יודעת שאסור לדבר על זה ולהגיד את זה ,אבל אני מטומטמת ועשיתי את זה...) עכשיו אמרתי לו שיממחק את הצילום מסך הוא אמר שהוא מחק ולא נשאר לו כלום... ושאלתי אם הוא עשה צילום מסך מתי שדיברנו על זה הוא אמר שלא ,והיה לו רק אחד והוא מחק (כמעט כול יום שאלתי אותו ,הוא לא תמיד רצה לענות הוא אמר שנמאס לו מהנושא והצילום מסך רצה מזכרת ממני ולא התכוון להראות לאף אחד,ואין לו כבר כלום..הוא אמר שלא נשאר לו כלום,הוא משקר? ועכשיו אני מרגישה מטומטמת אני מבינה שזה עבר ואי אפשר לשנות ,אבל איך נפלתי על זה? אני מבינה שאחרי חודש אולי אני אשכח את זה ,אבל עכשיו אני מרגישה מטופשת וחושבת שעשיתי משהו לא בסדר. יש לכם טיפים מה לעשות? מה אתם חושבים על הנושא? עד כמה חמור? הוא יכול לעשות עם זה משהו? אנחנו גרים רחוק לא באותו בית ספר ויש רק 2 אנשים ששנינו מכירים אבל הוא לא ממש מדבר איתם רק מתאמן או משהו כזה... והוא אמר שהוא מבטיח שהכול בינינו ,ושהיה לו מלא מקרים כאלו ורק אני עשיתי מזה כזו דרמה. אני מטומטמת? אם מישהו ישמע על זה? וגם אם לא בעזרת ה' שאף אחד לא ידע מיזה אני עדיין מרגישה טיפשה... סיפרתי לאמא שלי רק חלק קטן שהוא שאל על ס*ס אמא אמרה שלפעמים עדיף לשאול ישר מאשר מאחורי הגב ,ושעל הגוף שלי לא צריך לדבר ושאני התקדם הלאה ואקח את זה כשיעור,אבל קשה לי להתקדם הלאה.... עכשיו האם יש בה כתבות הזאת משהו חמור? שאלתי אותו גם אם הוא דיבר איתי בשביל דבר אחד הוא אמר שלא,פשוט זה מעניין וגיל כזה עם הורמונים אבל הוא באמת רצה לדבר איתי ומצטער ומקווה שאבין אותו. האם אני באמת סתם עושה דרמה יאפשר לשכוח מיזה ולהתקדם הלאה? הוא איחל לי בהצלחה בהמשך הודה על הכול ואמר שלא ימצא עוד אחת כמוני... אשמח לעצה!

נכנסתי לאוטבוס ואז מישהו התיישב מאחוריי למרות שכל האוטבוס היה ריק מה אני אמורה לחשוב?

חשבתי שהוא רוצה לדבר איתי

הוא גרוע בהקשבה, לרוב מפרש ומניח הנחות. הוא אומר דברים במפגש אחד ומכחיש שאמר אותם במפגש אחר. "ממליץ" באופן לא ישיר לעשות דברים\לקבל החלטות מסוימות ובמקרים אחרים (אף באותו מפגש) ההמלצות הפוכות (תישאר עם החברה-תיפרד מהחברה). מסרב להגיב לביקורת בצורה עניינית- לרוב משתיק אותי\משנה נושא או מעביר את הפוקוס אלי. בעבר אם כעסתי עליו אז הוא השתיק אותי (טוען שזה confrontation), לאורך זמן זה גרם לי לחשוש מלכעוס עליו. הוא טוען שאני משליך כעסים עליו, כעסים שיש לי כלפי הורי..אבל יש לי בעיות איתו, אני כועס עליו, על הצורה שהוא מתייחס אלי, המפגשים איתו לא נעשים בדימיון אלא במציאות. הוא תמיד מסיר אחיות מעליו, "זה הכל אתה", כאילו אין לטיפול משמעות והשפעה. והוא מוסיף שכבה בכך שטוען שאני לא מבין "יש בעיה בעיבוד", כאילו מה שאני חווה וחושב איננו מייצג את המציאות. אני מטופל אצלו כבר כארבע שנים בעקבות דיכאון עם הפוגה אחת של כמה חודשים. הוא טיפל גם בי וגם בבת זוגתי לשעבר בו זמנית. אני מרגיש שהמצב שלי מדרדר, בשבע חודשים האחרונים התחילו מצבי רוח קיצוניים ומלאי כעס, גם עליו וגם על עצמי. נטיות מיניות עברו התפתחות מוזרה. אני חש מנוון, מבודד יותר מסביבתי, כועס ללא סוף, לא מתפקד ולא מצליח להביא את עצמי לתפקוד. אני לא סומך עליו אך עדיין קשור אליו, לא מאמין בטיפול\פסיכולוגיה אך עדיין צמא לעזרה ומזור. מרגיש תקוע, כמו אישה מוכה או חבר בכת. אני מדמיין? הוא פועל באופן תקין? יש פסיכולוגים שלא פועלים דרך מערכת יחסים השלכתית? פשוט בני אדם שיודעים להקשיב, שאכפת להם מאחרים, שרואים את עצמם כשווים למטופל ולא דואגים לשמר את כוחם, שפועלים בכנות ושיתוף המידע ולא במניפולציה, שמתייחסים לחיי ולא רואים את הטיפול כסביבה סינטטית להמציא את המציאות מחדש? יש חייה כזאת? אני מבקש יותר מידי? רוצה שיראו אותי כבן אדם ולא כאובייקט.

מקווה שאתה נהנה מהטיול אופנים שלך הנאה מרובה אצלי חוץ ממה שלא בסדר כל השאר בסדר והדבר הראשון שעולה אצלי במחשבה שהפרדה מהמטפל שלי עומדת להסתיים בעוד חודש וזהו !! עד שסוף סוף יצא מטפל נורמלי גם זה כבר עומד להסתיים.. בואו נגיד שכל מה שאני מנסה לעשות בתוך הבית שהוא של כולנו עכשיו ...?!! באמת ?? לא לא אני לא מבובלת ואולי כן ? !! כבר לא בטוחה בשום דבר באמת אתמול היום או מחר הכל נראה אותו הדבר .. אין חוץ ממני אף אחד שמענין אותו מה הולך בתוך המקום הזה שנקרא בית.. במיוחד הדיירים שלי עם הילדים .. אמרתי שאהיה שקופה אך עד כאןןןןן!! אילו יכלו לדלג מעלי פיזית בלי שארגיש יתכן וגם זאת היו עושים בכמה שפות צריך לדבר כדי שכולם יבינו ?? אובדת עיצות משום ששום שיטה לא עובדת לי נמאס לי באמת הלוואי שימצאו מקום אחר לגור בו ואנחנו נחזור למה שפעם היתה לנו שחגרת חיים שקטה משעממת אך רגועה יש עיצות אשמח לשמוע כמובן משהו שעדיין לא נסיתי עד היום חטולית

יש לי סוג של חוסר עניין ואבא שם לי על הראש את הכובע שלו ואז אני הורדתי את הכובע מה יגרום לי להשאיר אותו על הראש ולשמוח ?

לא רציתי פשוט לשים את הכובע אבא שלי שם לי כובע על הראש סתם רצה להצחיק אותי נראה לי אז איך אני יגרום שאני לא יוריד ויישאר איתו עם הכובע

רציתי אבל לא היה לי כוח שזה יהיה לי על הראש

היי לכולם , קוראת אתכן וליבי רוצה לצאת אליכן ,להושיט יד לומר לכן שאתן בסדר שיהיה בסדר והמילים שלי תקועות. ינשופי קראתי מבינה את הקושי גאה בך מאוד על ההקשבה פנימה , זה בסדר גם וגם לפעמים לשחרר לתת להם קשר עם המטפלת לא חייב שחור ולבן . מוכר לי המקום הזה שאם לא נלך לקצה השני לא נצליח , לפעמים קל להחליט שאפשר גם טגם ולסכם נגיד עם המטפלת שלא כל יום אבל נאמר לפני סופש סמס אחד שייתן מנוחה מכל השבוע וכוחות לשבוע הבא . להקשיב להם זה לא רק לשמוע זה שיח של משא ומתן כמה ואיך . מיכלי גם אותך קראתי בהתלבטות בכאב בהעלבות בכסף ..את יודעת מה הכי נכון לך , בן הצריכה לרוצה .. האם עצם זה שהיא העלתה את הסכום אומר שהיא כבר פחות אוהבת אותך , שאת פחות חשובה לה ..מניחה שידעת שלך היא עושה הנחה ..זה בסדר לברר את זה מולה וזה גם בסדר לברר מול עצמך ..הצעה לא חייבת כמובן קחי לך דף גדול כמו של בלוק ציור מלא עיתונים עדיף צבעונים מלא צבעיים , סוף יום תתעקבי בעבודה שבי בנוחות כל הגן שלך יש לך שם חומרי יצירה ופרטיות ...תני לידיים וללב לעבוד מול נושא הכסף וכל הרגשות שלך ...תשתמשי בכתיבה אינטואטיבית ויצירה אינטואטיבית ..את תגלי עולם מלא פנימי .. לגבי ההורים , סוגייה קשה בשנים האחרונות לחיי אימי לקחתי מרחק לא יכולתי אחרת וידעתי שלאחר מותה זה יהיה לי קשה . אחרי המוות יש יותר יכולת למחול לקבל שזה מהשהיא יכלה לא מתוך רועה מתוך מי שהיא ומה שעברה , יש גם חמלה מול עצמי שזה מהשיכולתי ובכל זאת אני תופסת את עצמי מהרהרת כמה הפסדתי מאמא כי הייתי בתוך הבור הזה שלא יכול לראות מעבר למילים שפגעו ...אני עדין שומעת אותה צועקת לי אותם , זה לא פשוט בכלל ..מורכב ..המלצה , תעשי מהשאת יכולה תחשבי על עצמך ועל סגירת המעגל , אני אספתי לי חוויות נעימות לא היו הרבה , את האפור צבעתי יותר בורוד ..כדי שיהיו לי גם זכרונות טובים לאחרי ...לא עבורה עבורי . תעשי מהשהלב אומר לך ותקשיבי גם לראש החיבור בינהם יוצר תהליכים. ודרך אגב אני לא עובדת בטיפול העבודה שלי אחרת ודומה אבל נחשפתי פה כבר יותר מידי להרגשתי. סוריקטה , מבינה אותך לעבד אבל כפול ודי מנוגד זה מאוד קשה . תהיי שם עבורך , תקשיבי לגוף נפש שלך מותר לקחת ימי מחלה ...אני הייתי מנסה כן לעשות את התהליך מול ביטוח לאומי ....להוציא אבחנות ללכת לרופאים ולהוציא קצבה רגע לפני שכבר תפספסי בגלל הגיל ..זה ייתן לך קצת שקט לעת זקנה ועוד כמה זכויות היום , את לא חייבת להיות לבד עם החיים האלה . אם תרצי נמצא דרך להסביר לך ולכוון אותך , ולשמור על האנונימיות והפרטיות של שתיינו. תני לעצמך את הזמן להתאבל , בהתחשב באבל שלך ובחגים והתקופה הקשה אני רואה בך את הרוך והכאב .וכן מאמינה בך ויודעת שאת יכולה לעוף גבוה ...תרשי לעצמך לנפנף בכנפיים לתת לשרירים להתחזק את תצליחי בענק ... ולכולן וכולם כאן שיהיו ימים טובים ואודי תהנה , תחסר כאן ...נתגעגע 😊 אוהבת אתכם שמחה שיצאו לי מילים בסוף ... חיבוק ענק אביב

הי אביב, יופי של מילים. מקווה שהן בעיקר עבורך ובשבילך. מניחה שהודעתי תופיע כאן רק בעוד כשבוע פלוס. על כל פנים - מכירה את המחשבה / משאלה / פנטזיה הזו בפנים להיות שם יותר עבור אמא או אבא, או כל דמות אחרת. המציאות הראתה שזה לא אפשרי. החווייה מול הדמויות הללו במפגש האמיתי שונה, ואפילו מאד, ממה שקורה בדימיון. אולי ארחיב בשבוע הבא. ובעניין הוצאת הנכות - ניסיתי לפני שנים, ואז הרופאה ההיא אמרה לי שיגידו לי בביטוח לאומי 'מה נזכרת עכשיו'. ומה אומר היום, בחלוף זמן כה רב. וגם ניסיתי באמצעות קשרים, אבל מסתבר שבגלל שינוי כתובת אין שיוך למקום שהיה אמור לקבל אותי. ואולי גם לי יש בעייה פה מולי, מול 'אמא' שבפנים. לא'דעת. בינתיים, סוריקטה

היי..אודי, איזה כייף טיול אופניים! תהנה! והכי כייף כשלא כל העולם בחופש..מצחיק אבל אני מחכה לפנסיה(יש עוד הרבה זמן) בשביל שאוכל לטייל במשך השנה ולא עם כולם בחגים או בחופשות. אני ממש חולמת לטייל בחורף למשל או בכל תקופה שהיא בזמן שאני אבחר! ולא שיבחרו עבורי ואשלם פי 2 או 3 בשביל להנות...אתם יודעים שאסור לנו לטוס לחו"ל במשך השנהגם לא בחופשות כמו חנוכה או סוכות. רק בקיץ? או לקחת כמה ימי חופש? כלום...וכולם אומרים יש לכם מלאאא חופש. נכון אבל הוא לא שווה כל עוד אתה משלם הון והוא מוכתב לך מראש ואינך רשאי לצאת מהארץ רק ביולי אוגוסט.... קנאה ;) סוריק, קראתי כל מה שכתבת עבורי, את ממש משקיעה בי..כך אני מרגישה :) ויש בך הבנה ודיוק וואו...תודה! אקרא שוב ושוב..אחשוב טוב. השאלה אם באמת כשהזמן כזה בול עבורי..אוףףף נראה כאילו פינתה במיוחד בשבילי..ו..כן, אמביולנטיות שתמיד מלווה אותי בהקשר הזה. ..עד כמה אני אהובה/רצויה..סיפור חיי. הלעולם יהיה כך? האמון יותר טוב היום..ובכל זאת...עדיין יש לי זמן לחשוב אם לקחת את ההצעה שלה. לחזור לקבוע...מאוד בעייתי המחיר שאשלם על כך. רווח והפסד. נראה.. בנתיים חג שמח לכולם.

ומזכירה לעצמנו לנסות להתקדם עם היש והאפשרויות שעימו, ופחות עם האין. ולנסות פחות למשוך זמן, במידה. ובמידת האפשר. כמה קל לומר. בוקר יום חמישי, סוריקטה

להיות איתו בחג. אבא אין. החסר מודגש עכשיו. גם הבית בו התגורר לא היה שלו, הוא גם לא השאיר אחריו חפצים בעלי ערך רגשי, ושום דבר חומרי, גם ביקש לא להותיר את עצמו כגופה, אלא כאפר. מרגישה שאין לי כרגע חפץ או מקום או אדם לחבור אליו קור דקיק. יש זכרונות רבים, אך ייתכן שלא מספיק עבורי למטרה הרגשית של משאלותיי. ייתכן שרשמתי הודעה נוספת, מצטערת, לא זוכרת אם ומה היה שם. אולי חוזרת על עצמי. סביר. אבא היה אחרון האנשים איתם הייתי בקשר יומיומי. גם השתמשתי בו איכשהו בכדי לא 'להישאר עם 'אמא' לבד'. סופי השבוע עכשיו וימי החגים יכולים לחלוף מבלי שמישהו זולתי ידע אם אני פה או לא. בעיקר בחורף ובהסתגרות שבאה עימו. אולי בעלי החיים יעשו קצת רעש. מאד עצוב, סוריקטה

היי סוריק.. החגים אכן מסמלים "משפחה ויחד"...הקושי מובן. יש כאלה שמרגישים הפוך- לא אוהבים את ה"יחד" הזה ובורחים בחגים לחו"ל מחפשים את הלבד כי האלטרנטיבה גרועה........אני לא נמצאת בחגים עם הוריי או אחיי בכלל,בשום חג מבחירה...סוג של בריחה מהם אולי. כשאין ברירה אני שם. אין ניתוק...אבל הדבק הזה בחגים לא מתאים עבורי. לגבי אבא שלך הזכרונות ולאו דוקא החפץ הם הדברים שנותרו ואולי ניתן לדבר איתו בראש...לדמיין שיחות בינתיים? חלק ממנו תמיד ישאר אצלך לנצח... מועדים לשמחה..רק שלא נמעד ואם כן שנדע לקום מחוזקים.

הי מיכל, מצטרפת אליך. גם אני לא אוהבת את החיבור המאולץ, אולי איכשהו אפילו אגרסיבי, שלעתים מרגישים סביב החגים. הכוונה הייתה שהייתי הולכת לאבא לבדי. הוא לבד ואני לבד. ככה בקטנה. מפגש בין שני אנשים. לא יותר. גם אבא בשנותיו המבוגרות לא חיבב במיוחד את המפגשים המשפחתיים ה'כפויים' מרובי הנפשות. אני משוחחת איתו בראש כל הזמן. כל הזמן. השפה שלו הייתה גבוהה משלי בפער, תארי לך. יש ביננו דמיון, ביני ובין אבא. גם ביני לבין אמא... יש דברים משותפים. לטוב ולרע. ימים כאלה של דיכאון תהומי ושבר שגם הגוף מגיב כבר ממש חזק. כואב בכל מקום וממש קשה לזוז. וקשה לעבור ימי עבודה מאד. ההודעות האחרונות שלי פה הרגישו מיותמות חמישה ימים עד שהגיעו פרסומים חדשים. מאד חבר לבדידות. תודה על התגובה. סוריקטה

וואו...שפה גבוהה משלך בפער... מזכיר את סבתי ז"ל מצד אבי שדברה בעברית צחה כזו..עלתה מאוד מוקדם במאה הקודמת והכירה את אנשי הבוהמה בת"א...לא יאמן הא? לעומת הצד,של אימי הפולני.איזה פער..זה פ ע ר! בכל אופן ברחתי קצת מהנושא..אכן עצוב וקשה להרגיש כמו שאת מרגישה עכשיו ובכלל שהודעותייך חיכו..החגים וכו'..לימים טובים יותר וימים של שגרה ופחות קושי ללכת לעבודה. 🌹❤

התערבב יפה עם אנשי הבוהמה, וכשהרגיש שמידי, לדבריו, בחר ל'התיישב', ואז התחתן עם אמא. פולניה, ניצולה. כמו גם בחירתו בנישואים השניים. להרגשתי, מאז ומתמיד הוא נשאב לשחק על הגבול ולפרוץ אותו, גם אם באופן מסודר ומאורגן ואינטלקטואלי כביכול. הוא היה גאון. לא קל. חשבתי על ההספד שכתבתי. הוא כתוב בדרכי, ובכיוון שסביר שאבא היה חולק עליו. גם על עצם כתיבת הספד. גם על טקס. הוא היה נצמד לאינטלקט ולרציו (מבחינתי - הגנות) ואני יותר לכיוון האמוציות והפסיכה. אנו, האחים, לא בטוח מצליחים להבין מדוע נוצרה הזוגיות בין ההורים, שכל אחד מהם מכחיש בדרכו המשונה את היות האהבה שם, ומדוע לתוכה נולדו ילדים. אני גם הבכורה, ותאריך הלידה שלי הוא היום בו שני האנשים הללו הפכו להיות הורים (שכמובן, אין לי אחריות בזה, אבל בתפיסה ילדית, המממ). אולי זה קצת מסביר מדוע בתאריך הלידה יש משהו נורא ואיום עבורי. בגלל הקושי להבין את החיבור, ושהיה פה משהו לפניי וכו'. הסבר כל כך בסיסי בחיים (של בני אנוש, בפרט) שבכדי שייווצר דור המשך נדרשים זכר ונקבה. הספד לאמא לא כתבתי, אם כי אולי רעיון לחשוב עליו. גם לא מתחבר אצלי מכתב פרידה לטיפול, שהוא, הסיום, כפי שרשמתי, אישיו שכל הזמן מרחף, ואני מגיבה אליו זוועה באופן קיצוני. סוריקטה

הי אודי, כן, רשמתי בכותרת למעלה שכולם יראו. תמיד נשמע מגניב. איזה דרייב פנימי. הלוואי שגם אצלנו, נשים בגילנו (הומור, הומור, חברות) נראה אותו. רק בריאות, סוריקטה, שאולי עצרה קצת את עולם הכושר, אבל הי, כנראה שהנפש מחייבת את הגוף להקשיב ולנוח.

כתבתי לה עכשיו...את כל מה שחשבתי בליבי.. וכמובן שהיא אמרה שהייתה יוצרת איתי קשר לאחר החג ושזה פרשנות שלי ושזה החשש שלי... ונתנה לי תאריך ויום ושאם אני רוצה להתחיל קבוע ביום הזה ובשעה הזו...(שהיא יודעת שזה מתאים עבורי בול, הזמן הזה והיום) אבל זה לא ממש עזר ולא הרגיע. ואמרתי שאני לא רוצה קבוע. שאני אבוא ביום ובתאריך שנתנה לי לאחר החגים כדי ליישר את ההדורים. אמרתי לה שהיא לא הרגיעה אותי. כתבה שעצוב לשמוע. וקבענו..זה יוצא עוד הרבה זמן...אוףףףףףףף תחושה דשה של נשכחתי ואני לא רצויה עוד..מעניין אפילו שנתנה לי יום קבוע ושעה קבועה אם ארצה :( וגם המחיר הצילו!!! לא אוכל לעמוד בו...אוףףףףף חבל. עוד הרבה זמן לחשוב יס לי. ולא ממש חיובי לצערי. למה אני לא מסוגלת להבין שהיכ בעדי??? לא מבינה מה יש לי שאני שוב בפחד כזה...שאני לא אהובה/רצויה וכו'

הי מיכל, ההרגשה שאת לא ראויה או רצויה היא איזה רכיב פנימי מובנה למדי. קול דומיננטי סוג-של-הרסני, שאת, ואחרות כאן מזדהות איתו מהעבר. כנראה שלמרבית הצער הוא לא יפוג לעולם. באסה, אבל גם בסדר - מכירים שהוא שם - כבר התקדמות. מה שכן יכול לקרות, וכך נראה שגם הצלחת לחוות הוא, שהוא יותר יישב בשקט, לא יעשה כל כך הרבה רעש והחיבור למקומות אחרים יצליח להתחזק מולו. בדרך כלל בזמנים של חרדות או לחץ קולות העבר נוטים יותר להרים ראש. מניחה שלא הצלחת להירגע, *עדיין*. מאמינה שיש סיכוי טוב שכן תוכלי להרגיש זאת, כי, נו, את יודעת יש ת'קול הפנימי הזה של מעט מידי מאוחר מידי ומה עכשיו נזכרת. כלומר, קושי לקבל חלקיות, ההתנגדות המוכרת לשינוי, תסכול על שבירת הרצף ועוד, שגם לנו לרוב יש חלק ואחריות בהם. מקווה שתסתייעי בטיפול שיגיע במועדו להבנת החלק שלך, המקום בו את יכולה להשיג שליטה. כלומר, באיזון הקולות הפנימיים. למרות שהפגישה הטיפולית לא מתרחשת כאן ועכשיו. למקרא הודעתך מבחוץ, כן נחה דעתי באופן מסוים, ואני מקווה שבקרוב תוכלי להרגיש גם את. וליותר מלרגע אחד קטן. הלוואי שגם יוכל להשתמר מעט. לא פשוט בכלל. ובקטע של הכסף - נסי לחשוב שהתוצר הופך להיות נכס פנימי. כך את יותר עשירה. מבפנים. אני בעד קבוע, וללכת על ההזדמנות לתפוס את היום והשעה האולטימטיביים הפנויים עבורך. שומעת את המשאלה שפגישות מזדמנות תיפולנה בדיוק בעיתוי, אך במציאות כמעט תמיד נוצרת בעיה ואז היא לא שם בדיוק כשאת צריכה אותה. ודווקא הקביעות, בעיניי, מדברת יותר את 'יש לך מקום בטוח'. סוריקטה

מעל שבועיים והמטפלת לא כותבת לי כלום בין הפגישות התלות וההזדקקות בה לא עשה לי טוב בכלל וגם מנע ממני להתאמץ להקשיב בפנים כי החלקים רק רצו אותה.. אני לאט לאט לומדת להקשיב בפנים המטפלת אמרה שהיא מאוד גאה בנו.. בו זמנית אני מתרחקת ממנה .. כי זה לא עושה לקטנים טוב אני הסברתי למטפלת שאני צריכה להיות קצת קשוחה בעמדה שלי כרגע כדי לשמור עלינו... הריחוק לא פשוטה אבל אני מרגישה שזה הדרך היחיד קצת לעמוד על הרגליים ולתת תחושת בטחון כל המצב הזה.. מצד אחד להיות כל כך תלויים בה ועכשיו וריחוק ממנה לא קל בכלל

שומרת על נפרדוּת. מתאימה מידת תלות. נשענת על חלקיך החזקים. יישר כוח! בוודאי שלא קל בכלל. את אמיצה. מאד. שלך, סוריקטה

סריקיטה יקרה תודה על מילותייך תודה על העידוד ינשופים

לא הצלחתי לאחל וגם לא 'על הדרך'... קצת עייפתי מפרשנויות...ואז להבין שיש עוד אפשרויות ועוד פרושים. אוףףף מה שסוריקטה תואם מאוד את ההרגשה... אבל לא היה לי נעים לכתוב את זה פה כי כולם הדגישו כמה זה "זול".. ושמשלמים מלא!!! אוףףףף בשבילי זה יקר יקר יקר!! וכן אולי זה לא רק כסף..אולי זה פתאום מסרים סותרים??? "את לא צריכה"..."אם את רוצה"...רוצה- תשלמי על הרצון כי את לא צריכה נכון?? אז עכשיו נראה אם את באמת רוצה....אוףףףףף. ואולי יש בי כעס עליה ולא "מגיע" לה הכסף שלי! אני עובדת קשה בשבילו. ובכלל הכסף יותר של בעלי משלי. הרווחים שלי מאוד נמוכים... אולי בגלל זה לא יצרתי קשר.....כבר לא יודעת. וחג שמח. שבת שלום..תקופה שלא נגמרת החגים האלה..

הי מיכל, גם המחיר המוזל הוא אכן המון כסף בשבילנו. מטפלים על פי רוב נוטים להתחשב בתעריף באופן מותאם להכנסות. לא מיידית, כי לאחר הכרות והשקעה ראשונית והתמדה. וגם לא באופן שייפגע בהם עצמם. המשמעות של הכסף הוא גם מידת ההשקעה שלך בך עצמך. מידת האכפתיות שלך מעצמך. חלק מהטיפול שלי היה בשנים בהן עוד לא יכולתי להשתכר. שילמתי ממעט חסכונות ובשאר ביקשתי סיוע. סיוע ממקור, שהתפיסה שלו היא יהירה ומלאת בוז לטיפולים נפשיים, ואגב, לדעתי זו תפיסה שנובעת מקנאה. על כל פנים, זה הרגיש (כי הזדהות וזה) כל כך משפיל ושהמחיר על הבקשה והקבלה (כן קיבלתי, אבל עם סיבוב היכן שהכי כואב) היה מטורף. אז אני מבינה, אם כך, מדוע את מסתירה מבעלך. אבל, כנראה, שאיכשהו אולי כן נכון יותר לגלות (ההיפך מלהסתיר). ייתכן שבחלוף זמן יחול שינוי וכן תוערך התוצאה. מכולם - נראה לי שהכי מגיע לה, למטפלת. ובהקבלה - גם לך כמטפלת בעצמך. ומסכימה עם האמירה שבטיפול לעולם כסף הוא לא רק כסף. והחגים, שמשבשים שגרה, יסתיימו. עד לעונג הבא. סוריקטה

מבקשת עזרה באיתור המשפט של פרויד שממה שאני זוכרת אמר שמחצית הדרך לפתרון הבעיה הטיפולית היא בידיעת האתגר שגרם לבעיה. סיבת בקשתי היא לצורך שיתוף אדם שמשפט זה יכול לסייע לו. אשמח אם תוכל לנסח אותו בצורה יותר נכונה ויותר קרובה לנוסח המקורי של פרויד.

הי כולם, הימים שאחרי בכל מני מובנים. בבוקרו של שלשום כתבתי הספד לאבא. לא נראה שכתבתי ממש כלפי חוץ עד היום, לא כל שכן טקסט מסוג זה. תמיד התביישתי, קולי מאד חלוש על גבול הלוחש. הטקסט עדיין כבוש בתוך המחשב. ראה אור בהדפסה, אך איש לא שותף בשלב הנוכחי. חוששת, כתמיד, שאיש לא יקשיב או יבין, או לא ייתן מקום. הרף ש'אבא' הציב היה גבוה מאד, ונראה רק המרחק העצום אליו, ללא המסלול. אולי חלק מהחסמים שלי קשורים לכך. 'אמא' עדיין בחלומות. בחלומות היא צעירה שהצליחה לטפח את עצמה (שונה מהמציאות) והרי היא לא אמא אלא חלק בי, ו'היא' עדיין אדישה מאד אליי ולצרכי ולו זו בלבד אלא שבטוחה שמגיע לי לסבול ואני מנודה. היו הורים לא משו, כמו שאומרים. היו. מרגישה שאיכשהו רצוי לתכנן מסלול מחדש. ייעוד, כיוון, דרך, מעש. רעיונות חדשים - אין. השינה קצת השתפרה. עליתי במשקל והפנים מעט התמלאו ואולי קצת מרגישים לי פחות נראות של ניצולת שואה. יוצאת לעוד יום עבודה. יותר ויותר קשה לי להתחיל את הימים בשעה ארבע לפנות בוקר. זה מה שיצא. סוריקטה

קראתי , רואה אותך מקשיבה לקודי ולתקווה אתך זה באמת קשה לקום בשעות כאלו אביב

היי. שוב, תני לזמן לנתב קצת... ואוו שכתבת הספד...הייתי ממש רוצה לקרוא, מסקרן. אבל זה שלך...ופה בעייתי. מובן. מקווה שהתחושה היא של הקלה מסויימת?? בכל מקרה שאפו שכתבת.

אתמול עבדתי 'רק' שמונה שעות, והשבוע 'רק' שלושה ימים וסיימתי באפיסת כוחות. אבא איננו, ו'אמא', שמפנה את הגב, תופסת לי מקום בחלומות. ואני מתעוררת באימה. ההספד באמת מאד מאד אינטימי. מאד ייחודי לקשר לאבא. משתפת אנשים בעולם ב'אין תוכניות' שלי, כי איכשהו אולי מכאן יתחיל כיוון כלשהו. מי יודע. עדיין מאד מבוקשת בתחום בו אני עוסקת, לא שמצליחה להבין למה, אך בינתיים בוחרת פחות להמשיך בו, לפחות לא כמשרה מלאה פלוס פלוס. נחלשתי באמיתי. תודה לכם, סוריקטה

ברור שמבוקשת את יוצקת לתפקיד כל כך הרבה אהבה וכוחות ויכולות ... את שם הרבה יותר ממאה אחוז שלך ...את פשוט כולך לב אחד גדול אוהבת אביב

במקום שאני כבר מזמן הפסקתי... תודה, ראיתי, שלך, סוריקטה

אסביר כי הייתה הפגישה הזו לפני כמה שבועות לפני ראש השנה לפני הטיסה שלה ששם היא דברה על העלאת מחיר..וגם שאני לא צריכה אלא רוצה... וכזה נפרדנו בנדבר על כך בפגישה שנקבע.. אבל אולי שכחה לקבוע לי פגישה? ואולי אין לה זמן? כי החגים די תקועים באמצע שבוע?? לא יודעת...ואין לי סבלנות לפרש לא נכון אולי שכחה..וכמובן שתגיד שלא. אבל היא זו שצריכה לומר לי מתי ולא יצרה קשר...אולי אתה תגיד לי שאני זו שצריכה לשאול ולקבוע אבל היא אמרה שנקבע....הזמן עובר... המשקע הזה שלא דברנו מקשה עליי....וכבר זה אולי מיותר לדבר על איך אני מרגישה בקשר להעלאה הגדולה.. כי זה לא רק כסף..סתם מעיק כזה ולא מתחשק לי להיות כאילו זו שמתרצה בפניה ומתרפסת....מעצבן. אני מרגישה שהיא זו שצריכה לקבוע על כך שיחה ולא אני כי היא אמרה שנקבע וזה יהיה אחרי שתחזור מחו"ל והגיע ראש השנה....וכלום. אז במילא אני לא צריכה אבל רציתי לסגור את העניין ולא הרגשתי סגירה. גמר חתימה טובה, שנה טובה ואם פגעתי מבקשת סליחה מכולכם. גמר חתימה טובה!

הי מיכל, מובנת מאד המשאלה שלך שהיזמה תהיה של המטפלת. שהמטפלת תבין בעצמה ללא מילים. אבל הנפרדוּת והאחריות וכל העסק המעצבן הזה. מרגיש לי, שיש כאן משהו לא סגור ולא מובן או ידוע. אבל איך אומרים (ושוב, אוף), תמיד עדיף לדעת, גם אם המענה מתסכל. עדיף כן לדעת מאשר לא לדעת ולהישאר עם המחשבות לכאן ולכאן. מאידך, יש לנו נטייה להישאר עם המחשבות, כי הן מחזיקות הכל. לתמיד. גם מהלכים סותרים. אבל כל אלו נשארים בפנטזיה ובדימיון... ובמציאות מתרחש ויתור ופרידה ואובדן. אפילו בדברים ה'קטנים'. עדיין לא הצלחתי להבין את העניין עם הצריכה והרוצה. כי המשפט 'לא צריכה טיפול' יכול להתפרש לא הכי טוב. יעני - "את לא רצויה אצלי" (פרשנות פנימית, כן) גם הקטע של העלאת המחיר - "אם תרצי לבוא למרות שאת לא צריכה - בבקשה, שלמי על זה עוד". זו הצעה לפרשנות, כמובן, שמדברת את העולם הפנימי. תגובתי מאוחרת, אך עדיין ניתן לאחל גמר חתימה טובה. אודי - חייכתי לתגובה הקורצת שלך. אך אוי, גם זה, לפעמים, לא פשוט. למשל, בקלות אפשר לבחור להימנע כדי לא להפריע בחופשה וכד'. סוריקטה

סוריק.. את כל כך מדייקת... כן, אוף עם הפרשנות הזאת! בהחלט הקטע של "אם את רוצה תשלמי יותר" כאילו אני לא רצויה ומצד שני "הדלת תמיד פתוחה" זה מקשה עליי...ההרגשה הזאת. ולא עדיין לא יצרתי קשר.. כי ראבק היא זאת שהבינה שנקבע עוד פגישה לדבר על זה. אז מה שכחה? או בכוונה? ואוףףףףףף נמאס לי בהחלט לבחוש עוד ועוד ...

ושנצליח, עד כמה שהתנאים מאפשרים, לבחור ולהיצמד לחיים. באחריות שלנו אנו. גמר חתימה טובה. צום מועיל לצמים. והתאוששות. סוריקטה

גם לך..הלוואי שיהיה טוב. שנסלח בעיקר לעצמנו. אחר כך לאחרים..גמר חתימה טובה.

סןריקטה אהובה אמן ומי יתן גמר חתימה טובה ושתהיה לך שנה קלה יותר שלך שירה

סוריקטה יפה שלי תודה רבה לך מקווה שאוכל לצום כל היום מאחלת לך רק טוב חטולית

אמן , מילים כל כך חשובות בהחלט באחריותיינו אנו אביב

גמר חתימה טובה סוריקיטה יקרה

אני לא יודעת מי אני אני לא בקשר לעצמי לחלקיי מאז שאמא איננה גם אני איננה אמרתי לאורך השנים שכשאמא לא תהיי אני אתפרק אני יעלם אני לא יהיה אף אחד לא שם לב וואוו איזה תהליכים את עושה עם מי שאת מלווה וואוו איזה טובה את אני איננה אני לא יודעת מי שם אני קמה בבוקר ומחכה שהיום ייסתיים אני על אוטומט היום היא אומרת לא רואים עלייך זהו נסגרתי הלכו כולם היא לא רואה גם מולה אני שקופה כן אני יודעת שזאת לא הייתה הכוונה אבל זאת התוצאה את יודעת היא אומרת אם היית ממלא את השאלון בהחלט היית מאובחנת עם דכאון בהחלט את בדיכאון מאז שאני עובדת אני מרגישה שאף אחד לא רואה אותי ממטופלת הפכתי אולי קצת לקולגה בחלקו באשמתי אני מביאה אותי את העבודה מחפשת מדריכה חיצונית אבל אין לי תקציב גם לזה בהדרכות שאני מקבלת יסלח לי האל זה לא יותר מטכני אני אבודה אני נעלמת אני בדכאון אני ממש בדיכאון מה אני עושה עם זה איך מרימה את הראש כותבת גם זה כמעט ולא קרה יובלות לא יודעת אם אשלח שופכת מילים על הדף נותנת להם מקום אני בדיכאון טוק טוק

הי אביב אהובה, נראה שלא שיערנו בנפשנו את עוצמת התגובה ליתמות. כמה כוחות גובה האבל. ואעלה שוב את שאלת הייעוד בחיים. עכשיו. אחרי שתפקידנו ההפוך אינו עוד. החלל שנוצר. ומזכירה לעצמי ואומרת שדיכאון הוא כבר המצב הטוב. משופר לעומת השאיבה והגלישה ל'שיגעון'. הרבה כוח צריך כדי אפילו להצליח לכתוב וזה בכלל בכלל בכלל לא מובן מאליו. מקווה שהשימוש שלנו במקומות מסוימים יכול לרכך, אף אם באופן חלקי, חרדות ומצבי אימה. מה שאנחנו מצליחות אפילו בשארית כוחותינו - כנראה גם הוא אינו מבוטל. ההצלחה אינה מבטלת את החולשה ואינה בהכרח אומרת שקיפות. אם כי ההרגשה מובנת כל כך. גמר חתימה טובה לך, אביב יקרה, סוריקטה

לא מבינה כל כך.... כלומר למה לא להעזר וכן לומר "אני בדיכאון" תעזרו לי..אפילו אם את זו שעוזרת..כולנו עוזרים ונעזרים אלו החיים. אם הפכת למטפלת זה הופך אותך ללא נזקקת??? העזרי למענך! בשבילך! גמר חתימה טובה. מקווה שתוכלי להעזר ולהגיד כל מה שעל ליבך.

אביב יקרה, לא רואים עלייך - סיפור חיי כל כך מבינה את על האבוד וכל האובדנים האלה. טוב שכתבת והצלחת כדרכך להעביר ולזקק אץ הכאב איתך בלב שירה

לא פשוט מה שאת עוברת ודכאון את לא צריכה שיאבחנו אותך אין טובה ממך לדעת עצוב שאחרי כל ההשקעה שלך עכשיו את כך ואולי זה חלק בלתי נפרד מהיותך מטופלת מטפלת מורכב חיבוק גדול חטולית

אביב יקרה אני רואה אני מבינה אני זוכרת כמה שפחדת ממות של אימא... ועכשיו זה הפך למציאות כואבת ואת נעלמת איתך יקירה ינשופים

תודה על יד מושטת ולב אוהב

מיכלי ,להבהרה ...אני אומרת אבל לא רואים עלי 🥲 ....ועניין התעסוקה בעבודה לא יודעים עלי כלום אז גם לא רואים עלי ...ובטיפול השיח לפעמים מבלבל בגלל העבודה . כמובן שיש את הסטינג ואני עדין מטופלת ובהחלט צועקת את האני בדכאון .. אבל התחושה של הלא רואים עלייך , היא מבלבלת ולא נותנת מענה לאבדנים.

שלום ,האם יש בעיה בלקחת כדור אריפליי וגם כדור של חברת מייבן - ריצ'ר - כדור לטיפול בנשירת שיער בו מרכיבים מצמחים בלבד.תודה לכל העונה,בבקשה זה דחוף.

שלום קבלתי מרשם ל2 תרופות, האם ניתן לקחת יחד ? צפרלקס ואלפרליד? אני מאובחנת ב OCD ודיכאון בנוסף אין לי חשק מיני ואני מפחדת שזה יומיר את המצב ??? תודה רבה

אנחנו בטיפול עם המטפלת הרבה שנים. במהלך כל השנים היא היתה שולחת סמסים לשלוח בשלומי לפחות 3 פעמים בשבוע. היינו מחכים להודעות מאוד. לפעמים לא היתה מספיקה וזה גרם למצוקה. לאחרונה ראיתי כמה ההתעסקות עם הסמסים- האם היא תשלח או לא תשלח לא מאפשר לי לחיות בשקט. נסינו מאוד להתגבר אבל לא כל כך הצלחתי. החלטתי שאני אוותר על הסמסים ואמרתי והסברתי למטפלת לא לשלוח יותר. אנחנו שבועיים בלי המצוקה בפנים בלתי נסבל. החלקים כועסים ובוכים כל הזמן . אני מנסה להרגיע ושום דבר לא עוזר. האמת למרות שאני מבינה שהמטפלת היו כוונות טובות אבל זה היה טעות מהתחלה. אני מרגישים במצוקה כל הזמן וממש מתקשה לתפקד. אני אומרת לנו שעוד מעט נרגיש יותר טוב... אבל אנחנו לא.... אמרתי חמטפלת שאני כל כך הרבה שנים בטיפול ועדיין לא מצליחה להפנים אותה... ולרוב לא זוכרת אותה כל כך.... מבקשת עזרה... איך לעזור לנו

ינשוף יקרה, עצתו של אודי ממש עזרה לי פעם. בדיוק כפי שאמר שאלתי במילים שלה "איך את"? "איך אני"? מקווה שניסית ועזר. גמר חתימה טובה.

שלום, רציתי לשאול.... פעם ראשונה שאני כותבת פה.. אני כותבת דיי בחשש אבל זה חשוב לי מאוד מאוד אולי מישהו יודע לעזור לי זה קצת דחוף .... אם יש לי: בעיה מולדת בספיגה של סרוטונין וחומרים שאחראים על דיכאון זה אומר שצריך לקחת כדורים פסיכיאטרים כל החיים? ואם כן על איזה כדורים ממליצים לי ? צריכה כדורים שלא גורמים להשמנה מקווה לטוב יותר❤😍 תהל

היי אני בחור הומו , נמשך לגברים מאוד, נמצא בזוגיות ארוכה ויש לנו סקס טוב אך חסר לי שאין לי גישה לעוד גברים כי הקשר מונוגמי. אני צופה המון בפורנו, מפנטז על איברי מין גדולים ומקנא באלו שהם מצוידים… מרגיש רע ושונא את עצמי שאיבר המין שלי לא גדול. מתעסק בנושא המון, מת לדעת מה יש לאחרים ולהשוות תמיד או לראות ולדעת. הייתי מת להיראות אחרת כמו הרבה גברים שאני רואה ברחוב/פייסבוק ומרגיש רע שאני לא נראה כמוהם הייתי רוצה גם להיראות כמוהום וגם לשכב איתם בהיגיון אני יודע שזה לא אפשרי להיראות כמוהם, נולדתי ככה ונדפקתי גם עם איבר מין כזה…אבל ברגש הכל קשה, לא ברור, סוער, מרגיש רע ושנאה עצמית

יוצאת ממשבצת הנוחות תודה סורחקטה לקריאה / בקשה לעץ אחד עבורי ותודה אודי על ההודעה שכנראה לא הייתי שמה לב ללא התגובות אז כותבת והיד מתקשה לחבר את האותיות למילים דווקא ימים מאושרים ימים של אירועים במשפחה הגרעינית שהיו מרחיבים כל לב ....חוץ מהנפש שלי. אני לא מצליחה להרגיש כלום אז הייתה שמחה נראיתי יפה השתתפות פעילה , נראייתי מאושרת שמחה אבל לא הרגשתי כלום וזה כל כך כואב זה כל כך נורא אני חיה את החיים אבל חיה אותם כמו זרה בתוך החיים שלי חיה אותם כמו מתה חיה לא חיה נמאס לי אני רוצה לחיות עם רגליים ולא כרותת רגליים בגלל הורי רוצה לחיות בלי הגיב ת הזאת על הגב אני רוצה לחיות ואאחל שנה טובה למרות שממש לא מחוברת לזה שעוד רגע חג אפילו לא בחלק התפקודי שתמיד עושה ועושה ...אני לא שם השנה ... שתהייה לכולם שנה טובה ואודי נסיעה טובה

ובכלל לא מובן מאליו שהשגת את הכוח שנדרש לכך. אביב יקרה, חשבתי אתמול המון על המחיר שאנחנו משלמות על מגע עם העולם. ולא רק אירועים גדולים, אלא אפילו מפגשים קטנים, שאמורים להיות בטוב סך הכל. איך משהו פנימי מארגן אותם להיות טראומטיים בסופו של דבר. כמה איום. ואיכשהו נמאס לפעמים מהחלק התפקודי המנותק, לא? איפה האי הזה שיאגד כמה נשים שפוררו אותן עד כדי כך, ויתן להן שלווה לשארית, איפה... ומניחה שהיינו שמות יותר לב להודעות השונות של אודי, אילו היו רואים את הכותרות שלהן. מעצבן שהבטיחו שזה יתוקן ועוד כמה דברים וכבר התרגלנו לכך שנותרנו ללא קיום ההבטחה. ובקבלה גם לחיים. איפה הכבוד והאמון... חיבוקים, התגעגעתי. סוריקטה

אביב אהובה טוב שבאת כל כך מבינה את הניתוק, חיה מתה, הכל כמו שצריך ועדין עובר ליד תמיד כמו חוויה חוץ גופית, נוכחת נפקדת. מאחלת לך מכל הלב שהשנה תהיה קצת שונה, אפיחו טיפה, שיצליח משהו לחדור ולהעיר חיים, שתצליחי לנשום רגעים ופשוט להיות, כם כמה שזה לא פשוט. שלך שירה

אביב אהובה כל כך מבינה אותך שמחה גדולה מעורבת בלי להרגיש דבר זו גם נחלתי מאחלת לך את כל הטוב שיש בעולם להציע לך עם רגשות ללא כאב שנה מבורכת אהובה חטולית

שראיתם שכתבתם שעטפתם תודה אביב