פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי יקר ! אני 'מרימה את הכפפה' שהזמנת אליה... אני מוכנה לנהל דיאלוג עם מיכל באופן כן, אמיתי..ואני חושבת שאני מבינה את כוונתך לגבי הקולות השונים שאנחנו מחזיקות כשהמשותף הוא הזדקנות ההורים (לצערי, לגבי, מדובר רק על אמא שלי תחי') המשותף הוא הרקע הקשה של ליווי ההורים המזדקנים והחוויה המורכבת של טוב ורע... יש לי בקשה ממך אודי, תלווה בבקשה את השיח ותהיה קול נוסף, קול שמחוץ לשיח שמאפשר לראות פריזמה נוספת, בסדר אודי ? בנוסף , אוכל להרגיש גם בטוחה יותר.. אוכל להרגיש משוחררת לומר דברים ששייכים ל'שם' והגירוי הוא בפה ועכשיו על ידי מיכל. בסדר אודי? אתה תהיה הקרקע היציבה, טוב אודי?. מיכל הי, אמממ.... .... מה אגיד לך ? אמממ.. את יודעת ? לא כל כך יודעת מה לומר לך... האמת היא בקשר לאמא שלי זה שיש לי צורך אנוש בדמות אמא ..חסר מטורף.. אין כמו השיר 'בואי אמא' שמצליח לעשות לי בלב...??? אני קשורה לאמא שלי במובן שאני כמו אמא שלה.. היא תלויה בי.. את יודעת מיכל ? אני קצת גדלתי לבד.. ואני זוכרת שכמו היתה לי שבועה כילדה שמה שעשו לי ,אני לא אעשה לאחרים בחיים!!! ולכן,אני בחיים לא הזכרתי לאמא שלי שגדלתי לבד ודיברתי לבובה שלי עד גיל 12 והייתי החברה הכי טובה של עץ הרימונים שגדל בחצר שלנו.. אמא שלי בכלל לא יודעת שאני בטיפול פסיכואנליטי אצל אמא צביה כבר 13 שנים. היא בכלל לא יודעת שאני בטיפול, מעולם גם לא התעמתתי איתה לגבי מה שעשה בי אחי הגדול.. אני לא רוצה להכאיב לה.. היום היא אשה מבוגרת שממילא את המציאות החיצונית אי אפשר לשנות. מה שהיה, היה. הדבר היחידי שאני יכולה לשנות זה את החוויות הפנימיות שלי וזה בעזרת טיפול ולא על ידי שאכאיב לאנשים אחרים גם אם תפקידם היה לסייע לי, לדאוג לי וכו'.. וזה בדיוק!!! מה שאחותי אומרת לי.. היא אומרת לי, אמא היתה צריכה לדאוג לי ולא דאגה, היום אני לא אעשה עבורה כלום. והאמת היא שאני שונאת אותה על המילים הללו!!!! אני גם חושבת שהיא מפונקת ואגואיסטית!!!! הרי גם אני לא קיבלתי כלום..גם אני שרוטה עד למעלה מהראש, משלמת הון!!! כל חודש לאמא צביה... לא הייתי בחו"ל 35 שנים!!! הבחירה שלי היא לטפל בעצמי. וואוו מיכל ? אולי את אחותי (?) :((((( במבי

לא עוד לא עוד סבל לא אוסיף מכאוב אתה לי לא דגל לא אות לא סימן העלם מכאן. לא עוד חלומות לא עוד אשליות אתה לא קיים אני לא קיימת נעלמת.

הי מיכל, רשמתי לך בעצים נוספים, לא זוכרת אם גם כאן. יהיה סבל. סבל הוא חלק מהחיים. לא ניתן להכחידו, והוא אפילו מצטבר. אבל לצדו, עדיין, יכולות להיות הנאות, ואפילו משמעותיות. גם הן מצטברות, אגב. שניהם קיימים. ביכולתך, במרחק זמן, אולי, לתת פחות משקל לקול שעכשיו רומס אותך. איך את היום? שלך, סוריקטה

בת נהייתם הורים לפני שאני הייתי בת. בת לא מוחקים במחק. בת לא מעלימים בחשיכה לפני השינה. אולי בת לא חייבים לחבוק? בת לא חייבים לאהוב? כל אלו הן מותרות. בת מולידים בת מגדלים כיצד? לא יודעים... בת נעלמת בתוך צל של קרבה בת מתחמקת עדיין נותרת ללא מילים בת בשקיעה.

מיכל יקרה מאד, שיר נפלא מאד נפלא ואמיתי ורציתי לומר לך כמה את אהובה. את אחלה מאד. סוריקטה

בת, יודעת? גם אני בת, בת של.. אולי נתבע אותה? נאבק בה, נכה אותה על חזה? חזק, בכח, ללא רחמים, עד שחבורות כחולות יכסו את גופה? תשכב על הרצפה ותלחש, גם אני בת, בת של.. אליה תפנו את תביעותיכם... שרשרת כובלת, חונקת, לי אין בה צורך!

אוי במבי....אוףףףףףףףףףףף. חיבוק מתאים טוב??

שתיכן אהובות שתיכן נפלאות שתיכן בנות של.. נכון מאוד גמני בת של.. ומכירה היטב את כל מה שאתן כותבות בהמון כאב עד צרחות אמת לאמיתה בת קטנה..מיכלי בת בכורה..במבי.. בת יחידה זו אני כי אחי גר בחול.. במשך השנים הגעתי להחלטה ומעשה שאני פשוט חייבת לסלוח לאמא שלי על הכלללל!! אחרת לא הייתי יכולה להיות לצידה לסעוד אותה וכל טיפול שהיא זקוקה לו כי אחרת מה יהיה עדייו לא מוותרת עליה כי זה מה שנשאר לי.. אוהבת אתכן בנות חטולית

אודי יקר.... בהמשך למקודם... איך הגיוני שכולם אוהבים כל כך את ההורים שלהם אפילו שפגעו/לא דאגו להם? או אפילו הזניחו ..והם עוזרים להם ואוהבים כאילו כלום... ואני? רעה! לא מצליחה לאהוב אותם..לא מצליחה...לא רוצה חלילה שיקרה להם מדהו..אבל גם קצת אדישה/כועסת.. וכן נותנת לאחותי לגור קרוב אליהם ולעשות הכללל. כשאין ברירה אני עושה ונרתמת... אבל זה הפיל אותי לקרשים..חזרתי הבייתה כואבת, מרגישה טיפשה, ילדה סתומה.. ילדה שלא מבינה כלום וכפויית טובה ובת רעה...למרות שטיפלתי בהם במסירות וסבלנות אין קץ....למה אודי? למה אני לא יכולה להיות אדם נורמלי שאוהב ודואג להוריו????למה????? קשה לי התחושה הזאת...למה אני כבר לא מעבר לכעס? למה אני לא רוצה יותר קרבה אליהם??? כל חיי רציתי להיות אהובה ורצויה..ולא הרגשתי כך...ועכשיו לא רוצה מהם את זה..הם לא מסוגלים לתת אהבה....אז חיפשתי מקורות אחרים... למה לא אוכל להרפות??? שנים בטיפול ולא מבינה..

הי מיכל, לא כולם דואגים ומסורים עד בלי גבול. ולפעמים אנשים שומרים על עצמם. שומרים על השפיות שלהם. חכם, בעיניי, שמצאת חלופות חדשות ולא התבייתת רק על המקור. סוריקטה

אודי... כתבתי תגובה להודעתה של מיכל 'כשהורים מתבגרים(מזדקנים ממש)' נשארתי בתחושה מאוד מאוד קשה.. בבקשה תגיב גם לי לתגובה שהגבתי בעץ שפתחה מיכל... תודה... במבי

קשה לי לכתוב זקנים...אבל זה מה שהם. נותרתי עם אבא ואמא, לבדי. חולים שניהם אושפזו בבית חולים...ואז אחד שוחרר ואחר כך גם השניה. התעסקות עם הליכונים וכסאות גלגלים, רופאים ופינוי מהיר בשל המלחמה ... עזרה... ישנתי בבית שלהם כמה ימים. העברתי את הצום שם....נסעתי הערב הבייתה כשברקע קולות מלחמה..ופחד לעצור באמצע הדרך בשל אזעקה.. בדרך כלל הכל עושה אחותי ..ומעט אחי. הפעם נותרתי אני לעזור בלית ברירה..הרגשה מוזרה. להוציא מרשמים, דיבור עם רופאים- זה לא אני ולא בשבילי....עזרה בהכל. חזרתי להשתבלל בבית...אחי הגיע והוא יחליף אותי. עייפתי. ההרגשה הייתה של החזקה ועייפות נפשית.. . אבל לא ניתוק. עשיתי ותפקדתי בהכל...עכשיו זקוקה למנוחה ושיגידו לי שאני בסדר...אני בת בסדר....לא בת רעה :(

מיכל הי, ..הרכבת של כולנו נוסעת לכוון אחד, בכל תחנה יורד מישהו והולך לבית עולמו... כל אדם יוצא לבד וחוזר לבד.. וזה עצוב.. ולראות את ההורים מזדקנים/זקנים זה עצוב וגם קשה.. גם הקשר אליהם ,גם אם הוא מורכב ,זה בדרך כלל עצוב ולא קל . גם היותם כמראה עבורנו, משקפים לנו את דרך העולם ואת מה שלא מעט מדחיקים בחוויה גם אם בידיעה יודעים.. זה לא קל... ולגבי העזרה שלך... האמת היא שהיה לי לא קל לקרוא את זה... אני אוהבת את אמא שלי שתחי' אהבת נפש..קשורה אליה באופן בלתי יתואר.. ואני 'הבת הטובה'-עושה ה-כ-ל!!! גם לי יש אחות... שמתנערת ולא עושה כלום בגלל שאני עושה הכל... (ההימואסטזיס שבטבע) היה לי קצת קשה לקרוא את הקטע של העזרה שלך... כן... משונה.. מרגישה פתאום כל כך לבד.. מרגיש לי כאילו אני איזה כמעט כלום שמתנדנד באוויר ואין מי/מה שיתפוס אותו... זהו.. במבי

היי במבי, יודעת למה אחותי מטפלת בהם בלעדיי? או כמעט בלעדיי? או אחי? שנינו ברחנו רחוק מההורים. ויש לנו סיבה טובה! יש לנו סיבה טובנ לכעוס עליהם. וזאת אמרה לי המטפלת. אני לעומתך לא אוהבת אותה אהבת נפש ובפרוש לא ...אוףףף קשה לי לכתוב זאת....נפגעתי במבי. הם לא היו שם בשבילי..להפך. ניסיתי לשוחח איתם בעקבות הטיפול והם רק המעיטו במה שאמרתי והפכו אותי ל....אוףףףף. מבחינתם ומבחינת אחותי אני ילדה מפונקת שלא יודעת להסתדר לבד!!! עובדה שהסתדרתי מצויין!!!! הם באיזשהו אופן הרסו אותי. את חיי....אז כן קשה לי לסלוח. סורי. קשה לי גם לראותם כך...עכשיו הם הנזקקים - אז אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך. זו הסיבה שאני עוזרת להם...לא מאהבת נפש. סליחה שהצפתי אצלך. אני בת רעה אולי אבל הם היו הורים לפני שנהייתי בת.....ולא הורים מכילים בלשון המעטה..זהו. עכשיו חזרתי מהמטפלת וסיפרתי לה איך תפקדתי. לצערי לא את ההרגשה שכתבתי עכשיו... עכשיו אני בוכה. עצוב לי נורא!!!!!!

סליחה במבי....אוףףף לא הייתי אמפטית בכלל בהודעה הקודמת..אודי יעלה אותה... את נהדרת. ואת הטובה ..אחותי הטובה ואני הרעה..הבת הרעה....מבינה? מצטערת מתוקה. כל מקרה לגופו.

מיכל יקרה, אני הייתי תמיד הילדה הטובה, הדואגת, העוגן של המשפחה, הילדה ההורית. האחים שלי תמיד התרחקו וחיו את חייהם, אני שילמתי את המחיר מבחירה, לא ידעתי אחרת. אמא שלי אמרה לי את הדבר הכי מעוות: את אמא טובה לילדים שלך וגם לי את אמא טובה. אני לא אוהבת אותה. אין לי אמא אין מקום להניח את הראש ולהתנחם. אמא לא יודעת, אמא לא מקבלת, גם כשהכל היה על השולחן כשהתחיל משבר מאוד קשה. אני ממשיכה לתמוך וכועסת. ההורעם המתבגרים הופכים תובעניים. אני נשארת בעמדת המרצה תמיד. שלך שירה

אוי שירה... איך לא ראיתי??? אחותי היא אמא הורית. תמיד תהיה..מבינה? ואני המתרחקת..אבל גם לא לגמריי. נמצאת כשחייבת..ואחרי זה מתקשה מאודדדדד

אתם יודעים, ואני רושמת אל חלל הוירטואלי, אתם יודעים, היה (והוא עוד עימנו, אך באופן שונה), היה איש אחד ואליו סימסתי לפנות בוקר בדיקת דופק וחיים, וקצת אחרי גם שוחחתי לשמוע קולו. היחיד שעוד נערכו איתו שיחות טלפון, כמו פעם, ובשעות, השעות המוזרות של הבוקר. מידי יום ביומו. אבא שלי. הוא לא רק שלי, וגם אני לא האהובה שלו, אבל בת. והייתה תקשורת לצד כעסי העבר, לצד הרבה שעמום ולצד גלגלי המוח שפועלים כמעט נון סטופ. איש מבריק. אבא, למיטב ידיעתי כרגע, בבית חולים במצב שלא נראה טוב. תקשורת הבוקר לא מתאפשרת טכנית, וזו טקסיות חסרה לי. אם כן, אבא בבית חולים ולא טוב. יש בי רגעי תקווה, נאיבים אולי, אחי די לוקח אותי משם. תקווה שיכאב לו פחות, עדיין יכאב, אבל פחות. שייתכן שאולי יוכל לשוב הביתה, שאולי יוכל לעמוד על הרגליים אי פעם, למרות שגם את זה הוא בקושי הצליח הרבה הרבה קודם. ובין השאר, שימשיך לתקשר. לא רוצה שימות ככה עכשיו. ככה 'פתאום'. צפוף מידי למקרי מוות אחרים. קצת אגואיסטי אולי מבחינתי, שתהיה עוד טיפה הכנה. ומי אני ואין בידי לערוך את ציר הזמן. אבא, שהתייסר מתסמינים, סירב להיות מטופל עד מעבר לדקה התשעים, אבל בסוף הסכים לשתף פעולה וזה מרכך אותי. איני יודעת עוד מה מתרחש הבוקר. מלאת חרדות. שבוע מתחיל, בית החולים יחזור לתפקוד יותר מלא. מקווה, צום ט' באב היום. כתבתי אל המרחב, אולי כדי להצליח להרים את עצמי ליום עבודה. כי גם הגוף פחות מסכים והנפש שבורה. והטילים ברקע, והתינוקות חולים, ומהי המידה בה אוכל להפעיל, למצוא מקום בי לעוד. תודה על ההקשבה, סוריקטה

אני כאן מקשיבה עם הלב מחבקת מרחוק מלב אל לב מרגישה אותך ,אהובה קשה אתך ,חיבוק אביב

יכולה להבין את הרצון שלא ימות עכשיו למרות הכל...העבר.. אני ישבתי ליד מיטת אבי 3 שבועות ברצף בחול ישנתי אצל אחי ולמרות כל מה שעברנו ביחד מהילדות העשוקה שלי באמת לא רציתי שימות יש בנו משהו פנימי שרוצה כנראה את ההורים שלנו עדיין לידינו גם בעוד אנחנו מתבגרים..מזדקנים..חולים או בריאים אולי מפני שזה הקצה הסופי שלנו להרגשה של השתיכות אל... וכן אבי נפטר אחרי 3 שבועות לאחר שחזרתי הביתה .. היה לי מאוד כואב ועצוב כי זו דרך מעגל החיים.. מקווה עבורך שיהיה כפי שאת מיחלת לעצמך .. חיבוק עד אליך אהובה שנדע ימים טובים מאלה חטולית

סוריקטה אהובה, קראתי את ההודעה ששלחת ומבקשת לשתף אותך.. הרגשתי כאילו מישהו קושר לי את הידיים, הרגליים ומכניס לפי סמרטוט ,כך שאין ביכולתי לצעוק ואפילו לא לנשום כראוי.. חוסר אונים מוחלט... חוויה איומה !!! שאלתי את עצמי אם 'לקחתי 'בהזדהות השלכתית את החוויה שלך..? לא יודעת.. כן שומעת קשר כלשהו לאביך שאולי את גם מזדהה אתו באופן כלשהו ,מוצאת דמיון ..'גלגלי המוח שפועלים כמעט נון סטופ. איש מבריק'. 'אבא, שהתייסר מתסמינים, סירב להיות מטופל עד מעבר לדקה התשעים, אבל בסוף הסכים לשתף פעולה' יחד עם זאת, 'שומעת' את ההודעה שלך כקונפליקט תוך נפשי: * הרצון להיות בקשר עם חלק אחר שבך 'הזקן' לצד 'תקשורת הבוקר שלא מאפשרת את זה' *רגעי תקווה נאיביים ו'אחיך' שלוקח אותם..(אם הבנתי נכון) שומעת חוסר אונים ... *'התינוקות חולים' *טילים ברקע.. המציאות החיצונית לא מקלה.. ואולי ,צום תשעה באב 'חורבן הבית' על שנאת חינם... חוסר אונים... סוריקטה ..לא יודעת אם הצלחתי להעביר משהו ברור.. אולי גם לי לא ברור כל כך.. שלך, במבי

כל כך מובן... ראי הודעה נפרדת לאודי...איתך.

סוריקטה מתוקה, מחזיקה לך אצבעות עם המורכבות ,הכאב, חוסר האונים (?) ועוד.. הקונפליקט שהתייחסתי אליו בהודעה הקודמת מתייחסת כאפשרות של קונפליקט פנימי בייחס המורכב שלך לאביך, קרבה מסוימת, רצון לקשר ,אך בו זמנית, הזיכרונות של 'התינוקות החולים' לרקע הטילים.. והתקשורת שלא מתאפשרת ('טכנית') ולצד הקונפליקט הממוקד והספציפי הזה , גם התבוננות כקונפליקט פנימי מורחב יותר בחיים הפנימיים והחיצוניים ואולי מאומה ממה שכתבתי לא מהדהד אצלך... (??) במבי

סוריקטה אהובה, בתוך מציאות שנראית תמיד בלתי אפשרית ובמצבי השרדות תמידיים בכל החזיתות. איתך בלב שירה

הי אודי וחברות, מגיבה ככה בחצי מוח בכל אופן, תודה אביב, חטוליתוש, מיכל, שירה, במבי שאתן כאן. חברה לפעמים היא עזרה גדולה. במבי - האסוציאציות שרשמת מפוזרות לי כרגע, ייתכן משום שהריכוז שלי מופחת ועמך הסליחה. מניחה שיכולתי להמשיך באסוציאציות משלי, אבל לא בטוחה שזה היה מקדם. אולי אני טועה. בכל אופן אומר, שבחרנו בשעתו לחולל שינוי באנליזה שלי (אז, מזמן) - קרי, ראשית לעבור לישיבה ולא ספה, ולפחות למיטב זכרוני והבנתי, בגלל שהיה איכשהו זמן להקטין ריבוי אסוציאציות (שאולי כבר יותר מפרק ממאגד) ולחבר ולתפור. פתחתי גם הודעה חדשה שמתייחסת לעץ בו רשמתן במבי ומיכל. אביב, שירה וחטוליתוש - אתן מיוחדות במיוחד. תכתבו מה שלומכן? שלכן, סוריקטה

מה עושים שכבר אין אפשרות לסבול את הכאב ושבטיפול אומרים שאם לא תיתן לכאב לצאת לא תתרפא?????

הפך להיות קטע פה, ההזעה. הי אנשים, נכון שאוגוסט ולח וזו סיבה מספיק טובה להגיב בצורה כזאת כשנמצאים בחוץ הרבה. אבל בנוסף היה לי לילה לבן ממש, ויש עניינים כבדי משקל שקשורים למשפחה, שאפחד לפרט כאן. חשבתי לומר לעצמי שאני בוכה דרך העור. זו ה'הזעה' שלי היום. בכי בצורה עקיפה. מלאת צער ואכזבה, אבל גם דברים אחרים, סוריקטה

הי אודי, אני לוקחת את הכיוון לאזור של ניסיון להסתגלות למצבי קיצון קשים יותר. וזו בדיוק פחות חכמה בשבילי בקטע של היות שרדנית. ההסתגלות למצב ה'נוח והטבעי והרגיל' - היא המסובכת יותר. כנראה. אבל שרדנית אני. מושכת כתפיים... סוריקטה

יפה שלי מעולם לא חשבתי שזעה יכולה להיות " דמעות" את מפתיעה אותי מחדש כל פעם אלופה חטולית

הי חטולית, אוהבתותך, שלך, סוריקטה

לא יכולה לפתוח הודעה חדשה. אבל שבוע מתיש של לילות עם אבא המתדרדר בבית חולים. במקביל עבדתי רגיל. הרגע יש שבירה. להתראות, סוריקטה

קודם כל תודה לכל מי שהגיב ותמך.. משהו קרה וזרק אותי לתהומות של פלאשים וזכרונות קשות... מה שהכי קשה זה תחושות אשמה שנוצר כתוצאה מאלה שהתעללו והכריחו אותנו לעשות מעשים נוראים.... למרות שאני מבינה שהייתי ילדה קטנה והכריחו אותי לא מצליחה להרפות מתחושה אשמה .. כבר כמה ימים לא מצליחה ללכת לעבודה, מרגישה תשישות ובקושי מצליחה לזןז... הלכתי לפסיכיאטור והוא הבין עדיין במצוקה נוראית ואין לי טיפה של שקט ורגיעה...

יקרה שאת תמיד חזרנו ואמרנו שהאחריות היא על הבוגר שהוא זה שפוגע גם אם הכריחו אותך לעשות דברים אין מקום לרגשות אשמה הם אינם שלך זרקי אותם לפח מתוך הבנה שאת היא זו שפגעו בה ולא את פגעת באחרים האחריות לא עלייך חטולית

אתם יודעים? גם אתה אודי וגם אתן מיכל וסוריקטה מדברים על גדילה כמשהו טוב,חיובי (אמנם נכון שאת סוריקטה לחשת את הגדילה) ... אם אתם שואלים אותי.. יש בי עכשיו התנגדות... מרגיש לי שאני כמו נאחזת בשמלה של אמא צביה..מחזיקה בכל הכוח ,לא רוצה לשחרר..לא רוצה לגדול, לא רוצה !!! ואולי רק הפחד מדבר עכשיו מגרוני ? איך אדע מה אני רוצה ? נפגשנו בחמישי והגעתי מרוגשת ושמחה והייתם צריכים לראות המבט שלה.. זוג פנסים שמאירים את כל העולם... ושיתפתי אותה בכל ה שהתרחש במהלך הזמן שלא נפגשנו.. (הקראתי לה גם קטעים נבחרים מפה) וגם הקראתי לה אודי מה שאמרת בהקשר לשינוי שהיא עושה :שזה נשמע לך הדרגתי, קשוב ורגיש... היא חייכה .נראה לי ששמחה :)) ינשוף...אין לי כל כך מה להגיד לך..זה נשמע מאוד קשה.. עבודה סיזיפית... מחזיקה לך יד ..באמת לא קל.. וסוריקטה, 'רגשות אשמה סביב זה שכביכול חיה.. מוכר לי.. :( שלכם, במבי

במבי יקרה, נשמע מצויין! על כאבי גדילה שמעת?? אז כזה ;) לא קל לגדול אבל שווה!!!

מיכל , מתוקה שאת !!! קראתי את תגובתך והתחייך לי :)) מתוקה.. שלך, במבי וכנראה שאת צודקת :)

אודי יקר!!! התרגשתי מהמחווה שלך., הרגשתי שקיבלתי ממך מתנה.. תודה ענקית לך !!! וחוצמזה, הביצוע מדהים..והאקורדים בכלל אתה אמן אודי !!! שלך-במבי

במבי אהובה שאת באמת שמבינה את הרגשתך שרק לא תעזוב לך את היד עצם המחשבה מחרידה יקרה שלי זה כנראה מיד אך יקל עליך להתחיל להסתגל לאט לאו הרי אמרת שאת רוצה להוריד מכמות הטיפולים וזו דרך טובה להערכתי שיכולה לתת לך גיבוי להמשך חטולית.

לילה טוב, שבתי עכשיו הביתה. שזה הכי מוזר, כי בשעות הללו, ואני קוראת להן שעות של מבוגרים, היום נסגר אצלי. הוא מתחיל בארבע לפנות בוקר באופן סוג של כפוי בגלל ההכנות לעבודה. הלילה הקודם התחסל לי בשעה אחת וחצי לפנות בוקר ומאז אני ערה. על אף כל הטיפולים התרופתיים. אז עכשיו אני בתפקוד ב'שעות של מבוגרים'. זה המוזר. יום חמישי. ויש רגשות אשמה סביב זה שכביכול 'חייתי'. כן, אני אומרת חייתי כי הייתי בחוץ כולה בשעה תשע בערב... להתראות, סוריקטה

אני כל כך מוצפת ולא מוצאת מנוח לרוב אני חיה בתחושה של השרדות אני נלחמת ומנסה לא לוותר אבל התעייפתי ואני מרגישה שאני לא יכולה לשאת יותר...

היי... זה קורה מידי פעם. לכולנו..ההצפות. הן גם עוברות! תזכרי שהיום זה לא אז..ושיעבור הגל הזה. בנתיים חיבוק מאפשר.

הי ינשופית, מבחוץ ובהגיון אפשר לזכור ש'זה גל וסביר שהוא יתמתן וישכך'. אבל כשאת בפנים - לא נראה שיש מוצא. ואפילו מאד לא להסכים עם האמירה למעלה. מבינה את העייפות. והנה רשמת שלרוב את בתחושת הישרדות. כלומר, יש רגעים שפחות, וכן, יודעת שמשלמים עליהם. תסבוכת. יש לך מושג מדוע עכשיו התעצמו הרגשות? אולי יש משהו קטן להתנחם בו? ובכל זאת, אקווה עבורך שכן תהיה הקלה יחסית ובקרוב ושאנרגיות יתחדשו. סופ"ש נעים וטוב, סוריקטה

מצטערת שכך מרגיש לך האם זו יכולה להיות תופעת לוואי של הטיפול החדש שלך ? לא מבינה בזה .. אוהבת חטולית

הי לכם, מבקשת לשתף אתכם.. אמא צביה יצאה לחופשה , נפגשנו לאחרונה בחמישי שעבר וניפגש שוב מחר.. במהלך כל החופשות שלקחה עד עכשיו, הרגשתי כובד וקושי כבר ברגע שיצאתי ממנה ומאז ועד לפגישה הקושי הלך והעמיק, הרגשתי בכל החופשות שלקחה כמו ילד קטן, מוזנח, שרוכי נעליו פרומות, נזלת ניגרת מאפו והוא הולך ומגרד את הגיר מהקירות.. כמו ילד שחסר לו סידן ואוכל גיר.. זו פעם ראשונה שנחווה לי שונה.. זו חופשה ראשונה שלה שאני לא עושה רונדלים סביב הקליניקה, לא סופרת את הימים, השעות,השניות.. יותר מזה, עד היום אפילו הרגשתי בפעם הראשונה בחיי כשהיא בחופשה שגם עבורי זו מעין חופשה קטנה ..קצת חופש לנפש.. משונה..מוזר.. היום אני כבר מחכה לה למחר.. מיכה לה והידיים פתוחות לקראתה.. משונה.. קרה לי משהו ??? שלכם, במבי

קרה גם קרה...משהו נפלא שנותן לך מרווח נשימה!!!! תראי מה זה..ידיים מושטות לקראתה? מתי זה קרה לך? תמיד היה לך כ"כ קשה ..עם כעס גדול ורצון לברוח ממנה..וואו. גדלת! גאה בך יפיפיה ומהממת שאת! כן את!!! במבי מתוקה. שיהיה לך נעים בפגישה...שתפי אותנו כמובן😅🤗

הי במבי, בסוד - כנראה שצמחת והנפרדות לפעמים גם טובה לך. התנרמלת (?) נשמע טוב ששששש ורוצה להזכיר שהילד המוזנח ההוא, וכמובן שאין להתווכח על הרגש, הוא חוויה פנימית שלך. כנראה די שונה מהמציאות החיצונית שלך היום. דמות הילד לעולם תישאר ולא ייקחו לך אותה. היא חלק ממך. וכנראה חשוב לזכור כחלק מגמילה ופרידה. אצלי זה קצת שונה - יש בדמיון ילדה דלה ואבודה בעולם, שלא רואים עליה. גם אני צריכה להזכיר לעצמי ש (עכשיו בצחוק בהשראת מיכל) אני זקנה מזיעה. טוב, גם זה לא מדויק. מעניין מה יוכל לקרב גם אותי לגעגוע. המשונה והמוזר הוא אולי נגיעה באזור שכנראה היה קיים, אבל מרגיש חדש לך עכשיו. סופ"ש נעים. סוריקטה

מתוקה שאת כמה נפלא תיארת את התחושות שלך לגבי החופשות של המטפלת שלך וכעת הכל נראה לך מוזר.. אולי את עוברת תהליך נהדר של פחות תלות במטפלת וזה מאוד משמעותי אוהבת חטולית

https://youtu.be/H85lZGwKks0 זהו לשמוע ולבכות...

שיר מקסים תודה לך אוהבת חטולית

אודי , הגעתי לפגישה שאמרתי שזקוקה לה... מתלבטת וגם התלבטתי בפגישה אם לומר לה מה הרגשתי ממנה באותו הזמן.... היא נראתה לי מהורהרת/חושבת כזה קצת עצב...לא אמרתי לה כלום. השאלה אם חבל שלא אמרתי....לא בטוחה ואסביר ספרתי שהייתי מדוכדכת שחזרתי ממפגש משפחתי. ועל ה"אידילה המשפחתית" שנוצרה שם...שאני לא מרגישה חלק ממנה אבל מתנהלת כאילו כן ... ואז היא העלתה את הנושא שלא דובר כבר המון המון זמן..ואז הרגשתי( שוב מה שלא היה מזמן)ילדה קטנה/רוצה לברוח . ..פשוט כזה להעלם משם..אמרתי אבל לא זזתי....הרגשתי שהיא במין מוד של דאון כזה איתי.. (אולי לא?? אין לי מושג) לא ביררתי איתה וקצת מצטערת על זה... ות'אמת הרגשתי שהיא "עוזרת" לי להכנס למוד של דיכי כזה..אוףףף נשמע הגיוני??? וגם אמרה שטוב שהילדה מזכירה שהיא עוד שם ??? כאילו מה נסגר? מה טוב?! לא הבנתי כלום מהפגישה הזאת! אוףףףף קבעתי לשבוע הבא...מתלבטת אם לומר לה את זה ככה. כמו שזה ..מה טוב?? מה?? טוב הדכדוך? טוב לה לשקוע איתי? באסה...נראה כאילו "שקעה" איתי.. מעולם זה לא קרה!!!

הייתי לוקחת את התחושה הזו של דיכי ושואלת את עצמי למה מרגישה כך.. ואולי זו רק הפרשנות שלך חושבת שתמיד צריך לדבר על הכל ..תחשבי על זה רק לטובתך אוהבת חטולית

גל חום זה די דפוק.. מצחיק שאני זוכרת את המטפלת שלי שמבוגרת ממני בכמה שנים טובות יושבת בפגישה איתי וסובלת מסכנה מגל חום פתאומי ואותי זה כזה תפס את האנושיות שבה.... לא מצחיק בכלל. אבל היא בפשטות שלה שיתפה אותי באותו רגע ברגשות שלה, הודתה שהיא רגע בתוך גל... מצחיק שנהפכו לשנייה היוצרות - כאילו אני הכלתי אותה ברגע הזה... פתאום אני חושבת שלא תצא לי לפנסיה- נראה כי לא יתאים לה בכלל פנסיה...ובכלל נראה שהיא בכושר מעולה מכל הבחינות. נראית נפלא ומתוחזקת ממש! ואז.....הגעתי אתמול לפגישה שהרגשתי שהיא כזו רצינית/מהרהרת/חושבת..ובכל זאת הכנסתי אותה לדיכי שלי....וירדנו לכאב יחד...טוב/לא טוב?? לא יודעת..אבל הייתה הזדהות אימל'ה. כזו. הייתה רגרסיה אצלי....דברנו על העבר שמשפיע עדיין על העתיד/יחסים במשפחה....פיכססססס שכזה. ובכי שבא כשיצאתי ממנה... אוףףףףף הלעולם אתחבש בסודות לשמירת האחדות? לא יודעת....

מיכל הי, .. זקנה מזיעה.. :) כן..דימוי חזק, נשמע לי באוזן קצת מוזר... ותינוק מזיע ? ונער? כן.. מחליק באוזן פשוט יותר.. 'רואה' לפתע: יושבת באוטובוס זקנה חרושת קמטים, גבה כפוף, עינייה החומות נטולות ברק, לראשה מטפחת מעוטרת פרחים , מזיעה, אוחזת בידה סל פלסטיק ירוק מחורר, בתוכו לחם אחיד שחור וקופסת גבינה לבנה 5%. עוד מעט ותקום, תדדה לכוון דלת היציאה, תרד בתחנה... כן מיכל... האוטובוס שלנו נוסע לכוון אחד.. בכל תחנה יורד מישהו ..הולך לעולמו.. לכל אחד מאיתנו סל, לאחד מחורר יותר, השני שלם, אך לכולנו סל.. ישנם הממלאים ומעמיסים בסל מכל טוב ,לאחרים, לחם.. ייתכן וישנם אנשים שסל שלהם ריק.. (?) .. והודעתך נגעה בליבי.. קשר בין מטופל-מטפל בדרך כלל קשר שיש בו הדדיות אך לא סימטריה, ותיארת רגע אנושי נוגע ללב... ומה עוד? אמא צביה בחופש, לא נפגשנו מחמישי שעבר וניפגש מחר.. אני מתגעגעת אליה געגועים רכים.. געגועי נשיקות מרחפות באוויר.. שלך, במבי

וואו במבי, התאורים הנפלאים שלך!!!! התגעגעתי ממש!!! וסימן טוב הגעגוע שלך אליה. נשמע הרבה יותר טוב מהפעמים הקודמות!!!! גם הציפיה למחר. תעדכני ...וואו. אלופה! וכן משהו הדדי בנינו הרגע הזה היה..

לא כותרת צועקת כבר גם לא כותרת כועסת ובכלל סתם כותרת... בעצם ממש לא כי כולכן כאן בימים האחרונים ואודי תמיד כאן גמני כבר תקופה ארוכה לא כאן אולי מתוך בחירה של להפסיק להתלונן מה שבהחלט לא עוזר !! אז מה כן ? כ..ל..ו..ם..!! ככל שאני מתלוננת יש לי רגשות אשמה מפני שהם כולם הילדים שלי הנשמות שלי החיים שלי על הנכדים אין לי מה לומר הם גדלים הנפלאים האלה גם המיוחדת שלי כבר מסיימת כיתה ב.. בהצתיינות !! החיים שלי כאלו נבנו לתוך תשתית של מחלות..בדיקות אין סופיות..גם כיום... קראתי אתכן כולן ושמחתי להתעכן בכן....אתן פשוט נשים מדהימות ...כמה מילים מחבקות ..תומכות..ונמצאות לתת כתף..פעם הייתי גם חלק מכל זה ..כיום נוסטלגיה .... סוריקטה יפה שלי מיכלי צודקת לגמרי את רק מתחילה את החלק הטוב של גיל 50 וחיבוק ומרטואלי תמיד בסדר עברתי אותך מזמן כך שאינך זקנה ממש לא ..צר לי אם את מרגישה אודי כתב חטול..מיכל ..מתוקה שאת מחווה.. האם לא כותבים חתול כך ? התבלבלתי קצת ..לא נורא.. יום יבוא ואהיה בסדר ..אולי אחרי הכל הגיל עושה את שלו ועייפות החומר נונתנת את אותותה.. אוהבת את כולן ותודה גדולה לך אודי על הכל חטולית

חתול כותבים ב ת', ובזמנו אמרת שבכוונה כתבת עם שגיאת כתיב.... נכדים נשמע לי דבר נהדר. בטח יהיו לפני עוד כמה שנים עד,שנראה נכדים בע"ה. מקווה שאת מצליחה להוריד קצת עומס ולתת לאחרים גם לעשות... בהצלחה עם כולם.

הי חטולית טוב שבאת לספר. מבאסים מאד העניינים הבריאותיים הנמשכים. גם את מיוחדת מאד. לב עבורך, סוריקטה

אגב זקנה - בגיל עשרים וכלום הרגשתי זקנה בת מאתיים. וגם דיברתי ככה. נורא. יש משהו מתריס בדיבור הזה. או אולי פוגע. במיוחד כשהוא נאמר באמת ליד נשים מבוגרות ממני. מילה אולי פחות מותאמת סיטואציה. מבינה. גם אבא שלי שהוא אכן ותיק, וגם נכה שנים רבות, כל הזמן אומר על עצמו (לי, בתפקיד הספוג המתמיד) - זקן סמרטוט משומש לא שווה איכס. וזה מעצבן. סוריקטה

צודקת מיכלי אכן כותבת כך במכוון עם השגיאה רק לא חשבתי שעןד מישהו כותב כך באמת מתוך כוונה חטול.. אני בטח לא אבקר את כל מי שבוחר לכתוב כך אין לי זכויות יוצרים על החטולית שלי שבעבר היתה חטולת אשפתות אוהבת חטולית

שמחה שכך! ונזכרתי באביב על ההרגשה שהיא מחזיקה בשבילנו את הפורום...ואפילו הרגשתי שהיא/את כעסת עלינו בזמנו..ולא הבנתי על מה??? וחשבתי איזו שטות- בשביל מה לקחת אחריות כזו??? מי שרוצה שיכתוב מי שלא לא. כלומר מה הקטע להחזיק בשביל כולם?? ולקחת את זה קשה? ונכון הפורם מוחזק ע"י הכתיבה...ואודי ממש במילים שלך דיברת כמו המטפלת שלי שנבדוק כשנגיע לזה ועוד...כלומר לא תחתוך סתם ככה! זה תהליך ועל כך מודה לך! אז רוצה לומר לך ולכולם שחשבתי שאולי יש לי חלק קטנטן אמנם בחזרה שלכן 🤣 שטויות...לא מרגישה שמחזיקה בשביל אף אחת את הפורום . רק בשביל עצמי. (סציומטית?) לא יודעת...תובנות מישהוא?

מיכל בוקר אור, בזהירות אומר שפחות הייתי מתייחסת אל דבר כאל שטות, במיוחד אם הוא מגיע ממקורות עמוקים ויש לו ביטוי עוצמתי. קרי, לא ביטול, כי אם ולידציה. מתן תוקף. ואפילו שמה דגש על איתור פירוש. לפרשנותי - אחת מהן - הייתי מוצאת דמיון בין הניסיונות כאן לבין הניסיונות לרפא את אמא, להחיות אותה. כך שאני מאד מבינה ממרחק זמן. התבוננות ככה יותר מלמעלה. אני מצטערת ומבקשת סליחה על הכעסים המוטרפים והמשחזרים אצלי. התובנות שלי... בשבילך, בשבילי, בשבילנו כולנו, בוקר אור ואהבה בהצלחה לנו היום, סוריקטה

הכל בסדר...כנראה בכל שטות יש שמץ... בכל מקרה נפגשנו אתמול ;) איזה כייף שבסוף הצלחנו! הייתה פגישה קצת ...חזרתי שוב לנושא..אחורה בזמן. מוזר היה...קצת רגרסיה. למרות שהיא רואה התקדמות...והתמודדות שלי

הי לכן/ם מיכל.. לדעתי התחלת בטיפול אצל המטפלת שלך בערך חצי שנה, אולי מעט יותר לאחר שאני התחלתי אצל אמא צביה (אני התחלתי אצלה ביוני 2009).. את כבר סיימת את הטיפול באופן שיגרתי,נכון? את חוזרת אליה רק לתקופות/כשמרגיש לך פתאום צורך וכו'.. איך זה מרגיש לך בגדול לא להיות בטיפול? זה לא מרגיש לך לא להיות מוחזקת? איזו חוויה של השמטות ? אם את מסכימה לשתף בחוויה טיפונת ? וסוריקטה, גם את כבר מזמן לא בקשר אינטנסיבי עם רופא הנפש שלך,נכון? וואו.. איך זה מרגיש ? וגם את רוני,שיתפת על השינויים בסטינג עם המטפל..לא ? החלטתם על סיום/חזרה/שוב ניסיונות (???9 לא כל כך הבנתי בזמנו מה קורה ביניכם.. את עדיין בטיפול? עזבתם? איך זה מרגיש ? האמת היא שאני קצת בחרדה משינוי הסטינג שעומד להתרחש בספטמבר... מתחשק לי להגיד לה שנסיים את האנליזה באוגוסט וזהו.. אני כבר מכירה את אמא צביה..היא תגיד לי :' את מקדימה מכה למכה'..(על משקל להקדים תרופה למכה אך כאן מקדימים את המכה ממקום של כאילו בחירה ושליטה במצב) אודי ? אני מתה מפחד מהשינוי הצפוי.. אני נקראת משוגעת לגמרי? במבי

הו - מילים. תודה לך במבי יקירתי. כן, כבר מזמן מזמן הסתיימה האנליזה שלי. שנים שנים. כל כך התרחקתי שלא זוכרת מה היה. נסגרו גישות וחוטים מקשרים מאד. ואולי זו, בין השאר, גם הגנה. את עלבון הנזרקתי הוזנחתי אני נושאת איתי בין כה וכה - ומניחה שהוא חזק שם. על אף שהמציאות אינה כזאת. המטפל כן היה איתי שנים. שנים קשות במיוחד. ורבות. (המשפט האחרון נכתב ברמת הדקלום, פחות עומק). אכן קשה בטירוף, כי עד היום אני מגיבה לשינויים כאלה. אם הגוף מגיב בתופעות חרדתיות עוצמתיות, אני יודעת לזהות ולתת מילים, זה לפעמים יכול להקטין קצת את מידת החרדה. ההבנה. כמעט בטוח עד כדי בטוח (אני בכל זאת משאירה מקום לספק [?]) לא לסיים את האנליזה בסטופ חד כמו שאת (וגם אני, אם כי כבר מזמן לא אנליזה) מתעקשות באופן מאד לא גמיש ולא מתפשר. הדרך הזאת היא ככל הנראה הרסנית, וכך קשה להישאר עם הטוב (החלקי) שהטיפול נתן. הטיפול שלי ברובו 'מת', או תקוע, אבל עדיין מקיימים פגישות, משום שבהיעדרן ואפילו ויתור על חלקן (המעט שנותר) אני יורדת מהפסים חזק. ניתן לומר שיש גם אחריות שלי. מצב שבאופן לא מודע אני מובילה אליו. אבל זה קורה מאד מאד עוצמתית עדיין. ולא עבדנו על פרידה רשמית, למרות שכאילו היא כל הזמן שם. סוריקטה קופיף זקן שנאחז ולא מוכן להיפרד. אולי זה קשור גם לכך שאיני מוכנה להציג את עצמי לעולם כמשהו שיש בו טוב. אולי כי אני פוחדת שאם ניפרד לעולם לא אוכל להשתמש בו שוב. את נוגעת היכן שכואב לי - מאד - וזה חשוב, אולי ייתן לי כיוון סוף סוף. אז תודה. תודה שכתבת. סוריקטה

התיאורים שלך כל כך מוכרים לי ..דפוסי הסיום ללא פרידה.. חיתוך, ניתוק קשרים באופן חד ואז ניתוק רגשי.. ואני כל כך רוצה להתנסות אחרת.. לאט לאט.. פתאום התחייך לי.. דימיתי את עצמי עם אמא צביה ,עוברות תהליך פרידה שנמשך ארבעים שנים :)) כן..אני לא טובה בפרידות.. מאחלת ומברכת אותך בהמשך יום נעים,רך ומלטף.. שלך, במבי

במבי יקרה, את צודקת..בערך תשעה חודשים אחרייך :) התחלתי לכתוב פה במקביל... אני חושבת שאצל כל אחד זה אחרת הטיפול, התהליך וכן גם הפרידה. היה לי מאוד קשה להבין בתוך הטיפול איך נפרדים והיו חרדות גדולות כמו שאת מתארת- פחד נטישה בעיקר ופחד מחוסר החזקה. אז כמו בטיפול מדברים על זה... זה דובר המוןןןןןן בטיפול. מה שעזר בגדול זה להסתכל איך הגעתי ואיפה אני היום, צעדים שעשיתי והרבה חיזוקים שקבלתי ממנה, בנוסף דברנו על "היום שאחריי" וגם שהפרידה היא תהליך...והקצבנו לכך פגישות. בנוסף עצם הידיעה שהדלת תמיד פתוחה נסכה בי ביטחון. שתמיד תמיד אפשר לקבוע פגישות כשארצה זה וואו גדול בשבילי!!! בנוסף כמו שאת מתארת שאת כבר יודעת איך היא תענה לך ואיך היא תגיב זה סימן שהפנמת אותה! אז היה תהליך פרידה ונפרדנו...ושיתפתי פה שעזר לי מאוד וכן היה קצת קשה בהתחלה וכל פעם שרציתי לדבר איתה דיברתי בלב שלי אל עצמי וחשבתי מה היא תגיד...דמיינתי פגישות :) נשמע הזוי אבל עזר לי מאוד!!! ולך יש דמיון כל כך מפותח אז בטוחה שאת יכולה לדמיין פגישות!!! הייתה תקופה של שבעה חודשים שלא יצרתי איתה קשר בכלל..תקופת צינון😅 ואז משהו צץ וניסיתי לדמיין שוב פגישות איתה אבל הרגשתי שזה לא זה...אז יצרתי קשר מחודש וקבענו. ומאז אוף/און פגישות... אני חושבת שהכי טוב זה להרגיש מוכנה. כל עוד את בחרדות ולא מוכנה זה לא ילך בכח! לדבר לדבר ושוב לדבר את החרדות נטישה!!! ובנוסף לשאול בכנות האם היא תמיד פה בשבילך? תשאלי אותה! תבררי מה משמעותה של פרידה..וכמובן זה הדרגתי...הכי חשוב! כי זו התחושה שהמטפלת נתנה לי, שתמיד אפשר לקבוע וכלום לא ממש סופי! אז לאט, בקצב שלך הפחתת פגישות זה כבר חלק מהתהליך... בהצלחה❤

האמת,אצלי כרגע נו עוד מטפל. חדש. שמומחה לגמילה. אז עם הראשון אני כמעט 12 שנה והשני ממש חדש. היו 2 פגישות... ושניהם מסכימים שצריך להמשיך עם שניהם..

הי רוני, איחולי הצלחה. מאד לא פשוט. לאחי יש קטע עם אלכוהול (חומר ממכר אחר) ועל אחי עוברים הרבה דברים כבדים בשנה/ שנים אחרונות. הוא מנסה לטפל. לחלק מהדברים הוא נתן סיכוי, לחלק פחות. הלוואי שתוכלי לשתף פעולה בהתמדה, ובעיקר לזכור שנדרש זמן. אין זה קסם. ייתכן שתהיה הצלחה במידה זו או אחרת. ומאד מקווה שתהיה ותחזיק לאורך זמן. מעולה ששיתפת, מקווה שלא גדול עליך השיתוף, שלך, ובטח שרואים וזוכרים אותך, סוריקטה

וואוו.. רוני.. אני חושבת שצריך כל כך הרבה אנרגיות בכדי להתחיל שוב מחדש את כל התהליך אצל מטפל חדש...וואוו... אחרי 12 שנים...וואווו.. אני חושבת שאם הייתי צריכה להתחיל עכשיו אצל מישהי אחרת הייתי... טוב..דיי אפילו לא יכולה לחשוב על זה... שאפו עלייך רוני..הרבה אנרגיות.. מחזיקה לך אצבעות!!! שלך,במבי

אבל.... קבענו והיא דווקא מצאה לי שעה ויום והכל....ואז פתאום אני לא יכולה . אוףףףף ואמרתי שלא אוכל להגיע ואמרה שאין לה זמן אחר (מה שהיה לי ברור) ושאלה אם ארצה טלפונית...אז כתבתי שלא אפקטיבי עבורי ולא משנה. אבל בעצם זה כן משנה לי! אני יודעת שבטלפון או כזאת פגישה מרחוק זה ממש לא זה. אני צריכה להרגיש. רק מקרוב מרגישה שהיא איתי...לא יודעת למה. ו...האם מצבי רוח קשורים לגיל?? ומה עושים כשאסור לקחת הורמונים? סובלים???? אוףףףף...מרגישה פתאום חוזרת אחורה..עצוב לי. וצריכה..אבל לא רוצה שיחה בפון..לא ככה!

הי מיכל, מסכימה שאין חלופה שוות ערך לשיחה פנים מול פנים. את הזום, למשל, אני ממש לא סובלת. האם יותר טוב מכלום, החלקיות? האם האופן השונה יזיק? איני יודעת. הרבה פעמים נמצא קשר בין מצבי רוח לגיל. במקרה שלי, אין קן מתרוקן, ואת, ואני (להבנתי) חולקות רגשות דומים, למשל. אם אסור לקחת הורמונים אולי אפשר להשתמש בתרופות פסיכיאטריות שמקלות על מצבי חרדה ודיכאון (כאלה שמותר). וגם בחלק מהמקרים בקוהוש שחור / סימידונה צמחי. גם זה לא בהכרח מתאים לכל אחת. יש גם דיבורים על טופו ופיטואסטרוגנים. לא ממש רשמי, וגם אין לי מושג אם המינונים בכלל מתאימים. ייתכן שטיפולים אלטרנטיביים יכולים גם לעזור. הנה - גם כאן ובהקבלה - את ה'דבר האמיתי' (ההורמונים/שיחה פנים מול פנים) לא מתאפשר ליישם, אבל מנסים למצוא חלופות. שני השאלות שלך מאד קשורות ברעיון הכללי שלהן, בעיניי. בוקר אור, סוריקטה, כבר מאחרת לעבודה...

תודה...אולי יש קשר בין שתי השאלות...לא יודעת. בכל מקרה גיל מעבר עם תופעות שכאלה.. ממש קשה לי! לא מבינה למה פתאום ההרגשה של ילדה בת 16 כאילו חזרתי אחורה בזמן. ואז הרגשה של זקנה מזיעה. אוףףףף ופתאום מצבי רוח...יאללה. הבנתי שיכול לקחת שנים. אז אנסה אלטרנטיבות. תודה.

'זקנה מזיעה' כתבת זה נשמע קורע. סליחה... אני מבוגרת ממך, כאמור |רגשון של פרצוף הפוך| ומטופלת בתרופות שנמצאות מסייעות לתסמיני הגיל. כאמור, חלקית. אגב, היו לי גלי חום. כמה בשעה. סבל גדול. מאד. ואני אדם שלא מזיע נוטף. גם בגלי חום. לא הזעתי ולא הסמקתי ולא התעלפתי ולא התייפחתי. אי אפשר היה לראות עליי, אלא להאמין לי מה עובר עליי כשאני מדברת במילים. גם הדימום שלי בפציעות פיזיות מועט מידי. תוהה לי עם הלא רואים הזה, הסגירות והמופנמות. רק בדיעבד תוכלי לדעת כמה זמן ומה איכשהו עזר. פעילות גופנית מותאמת ותזונה מותאמת תמיד טובים. נראה לי. סוריקטה

וואללה אודי... :))) אוהבת !!! הקשבתי וממש יכולתי לדמות בעיני רוחי ילדת יער , עצומת עיניים, שיער שחור חלק וארוך, מתנועעת לקצב נענוע ענפי העצים הרבים.. מפעם לפעם מחטי אורן נושרים, שלושה נתפסים בשיער ויוצרים כמו כתר . נסיכת יער .. כפות רגליה יחפות, חשופות, חשות את האדמה והאורן כשטיח לרגליה. ממקום כלשהו, טפטוף מים מונוטוני משתלב עם קצב הלב. התמזגות.... אוהבת אודי את היצירה שיצרת!!! מברוק עליך אודי !! ואתה רואה ? אני כבר נבוכה פחות.. ומה איתי ? במהלך כל השנה השתתפתי בקבוצת כתיבה יוצרת עם מנחה מדהימה!!! מאוד מפורסמת שהוציאה כבר שלושה עשר ספרי שירה והשנה גם ספר פרוזה, היא גם משתתפת בהמוני המונים של אירועים.. בסיום השנה קיבלתי ממנה משוב שמאוד אהבתי היא אמרה לי שעשיתי חתיכת מסע בהקשר לכתיבה... :)) מה עוד ? אתה הרי יודע שאני אצל אמא צביה כבר שלוש עשרה שנים וחודש ,עוברת אצלה פסיכואנליזה 4 פעמים בשבוע.. אז זהו.. היא כבר מנסה להכין אותי זמן מה שהסטינג יעבור שינוי וניפגש 3 פעמים בשבוע... ואני בקשר לשינוי ??????? לא כל כך יודעת... מצד אחד ,גם אני כבר רוצה, אולי ,להפחית בגלל שמרגיש לי שאולי מספיק 3 פעמים.. (????) מצד שני, מפחדת... אולי יקרה משהו ופתאום... לא יודעת.... אמא צביה יודעת, אמרתי לה המון פעמים שאם הייתי צריכה לתת כותרת לחיים שלי הכותרת היתה: 'פתאום' פתאום... פתאום.. קורים אסונות מהרגע להרגע בלי שבכלל התכוננת ושמת עליך אפוד מגן... אמא צביה אמרה לי שבכל מקרה חירום כמובן שנוכל להפגש יותר... מה אתה אומר על זה אודי ????? ומה עוד.. ? נראה לי שזהו לעכשיו.. שלך-במבי

הי - רציתי לרשום הודעה כזאת נגעו בי יותר מידי נגעו בי יותר מידי נגעו בי יותר מידי נגעו בי יותר מידי נגעו בי יותר מידי נגעתי יותר מידי נגעתי יותר מידי נגעתי יותר מידי נגעתי יותר מידי נחשפתי מידי. תחושה של מידי קרוב. אתם מכירים את אל-תיגע-בי שבי. מה נגעו? למשל, הלכתי למספרה - מגע. וכבר לא הרשיתי לעצמי ללכת לעיסוי אלטרניטיבי מדידטיבי - מגע מידי. מה נגעתי? הכנתי הפתעות לילדים לכבוד מסיבונת. הקשבתי לכמה נשים במציאות ותמכתי בהן. גם הסכמתי בקטנה להשתמש באנשים עבורי. בשיתוף. שום קשר איתן או אינטימי. אבל מקפיץ את תחושת מינוני היתר. צריך לשמור על עצמי. צריך לזהות את העצמי מבלי להתבלבל. להיות מובחנת. נראה איך השבוע יעבור. אולי קצת קפצתי מעל הפופיק ולקחתי משימות מכבידות מידי. ממש בקטע של נשיאת משקל פיזי. סוריקטה

סוריקטה הי, ראשית, שוב מודה לך ולמיכל ולאביב שכמו עזרתן לי כן להכנס שוב.. אגב, גם טכנית היה לי לא קל בכלל..היו מס' פעמים במהלך הזמן שכן ניסיתי להכנס ולהגיב אבל המערכת לא זיהתה אותי ושוב נתבקשתי לכתוב את הכינוי שלי וסיסמא ולא איפשרו לי להכנס.. וזה היה מעייף ומתסכל והרפיתי.. הפעם ניסיתי שוב ושוב עד שהתאפשר.. מה אני רוצה לומר לך? כן.. את יודעת ? בהתחלה כתבתי סוריקטה אהובה וצחקתי את האהובה בגלל שפחדתי שהיות ואת כותבת אולי בדיוק על זה.. על הצורך בקירבה, חום, אהבה ובו זמנית מפחדת,נרתעת ועוד בדיוק מזה והאחר אולי גם קולט ומרגיש את זה.. אני פחדתי לקבל ממך דחיה ופחדתי שיכאב לי וגם שלא יתאים לך , לכן מחקתי וכתבתי הי.. משהו ניטרלי.. לגבי מה שכתבת לי למטה ,לא כל כך יודעת מה להגיד.. לא חושבת שלא כתבתי ממקום של אגרסיות... גם עם אמא צביה הייתי כמו שבלול ברחם שלה זמן ממושך... מה עוד ? לא יודעת לכרגע.. שלך, במבי

מובן, לפעמים צריך לתת לדברים לגעת ..לאט בקצב שלך ועד כמה שניתן- את בדרך הנכונה😘

סוריקה יקרה, מקווה ובטוחה שתצלחי את המשימות. נשמע שנגעת במידה וננגעת במידה. ובכל זאת זה מבהיל כל כך. לרב איני מבקשת עזרה וכשאני מעזה אני מלאת חרטות ומרגישה צורך לחזור ולהשתבלל. להיות בתוך עצמי. הכותרת שלך קצת הלחיצה אותי. אבל בפנים הכל היה עדין ומחושב, נגיעות קלות. לאט לאט. שלך שירה

סוריקטה יקרה מוכר כל כך מוכר טוב שאת מאפשרת לעצמך מינונים נכונים של קרבה ונגיעה ...בכל פעם קצת יותר , בקצב ובזמן שנכונים לך שלך מכל הלב אביב

הי סוריקטה יפה שלי מכירה עד כאב את אל.. תגעו אל.. ואל.. בריחה עזרה תמיד גם כיום..עדיין בורחת ממגע של אחרים ולפעמים גם קרובים מאוד חטולית

הי בנות - כל שבלול ושבלול. אנסה להיכנס מאוחר יותר ולהגיב. חייבת לרוץ. קשה, קשה להתעורר כל כך מוקדם ולהתחיל את היום. נשיקות בינתיים, סוריקטה

הי במבי - יש לי עכשיו כמה דקות לכתוב לפני יום ארוך ומתיש - נשמע די נורמלי להתקרב מחדש בזהירות. גם אני, נראה לי, בחרתי בהתקרבות זהירה ואמיצה אליך בתור התחלה. הרעיון שלי היה לתור אחרי האגרסיות (האולי מעכבות) דווקא בהיעדר הכתיבה. רק רעיון. ייתכן שהכיוון שגוי. בוקר, סוריקטה

מיכלי, כתבתי לך גם כמה מחשבות לעץ שפתחת. בוקר אור, וכמובן תודה, שלך, סוריקטה

שירה שירה, את יודעת שאני מחכה לך כל כך ואת חסרה. מבינה את הלחץ בכותרת. בואי עוד? שלך, סוריקטה

היה אביבונת, התחושה החרדתית הקיצונית שחלפה עליי בסופש מעט שככה. טוב שאת, בוקר, סוריקטה

חיבוקים וירטואלים - אם זה בסדר. בוקר אור, סוריקטה

אודי, ברכות על האלבום! סחתיין! בחיאת השם...יעורר פה תגובות חחח עכשיו תצטרך לאזכר גם אותנו🤣 מה יהיה?? חלום שתלחין גם אותי😉 בכל מקרה אהבתי!!! ממש! איזו מוסיקה. השראה לחשוב על משהו משלי...כלומר בתחום שאמצא לי. תודה❤

היי מתוקה שאת תודה על המחווה באמת לפני שבועיים חגגתי . ......................... עוד שנה חלפה לה ואיתה כל כך המון שינויים בחיים שלי..של בעלי..של כולנו שנקבצנו 7 נפשות תחת קורת גג אחת קטנה וצפופה... ימים יגידו אם דברים עןד עשויים להשתנות לטובה חטולית

היי חטולית, השם של האלבום של אודי נקרא "חטול", חשבתי שנתת לו השראה ;) וגם מחווה אלייך. בכל מקרה מזל טוב! ומאוד מקווה שהצפיפות פחות מכבידה בבית.

בהצלחה .... אתה מדהים ממש , השראה תודה 🌷

אבל אנ'לא רשומה לספוטיפיי כמו 'כל העולם'. אפשר להירשם, אני יודעת. הנה גם בוולט אפעם לא השתמשתי. גם לא נטפליקס, סיבים, וכל מפעילי מגוון התכניות בטלוויזיה ובתקשורת. על המחשב שלי מערכת הפעלה ותיקה ובלתי נתמכת. זה ממש ישן ומשהו מעכב את השדרוג. אבל היי, יש אינטרנט, ויש מחשב שעדיין איכשהו מתפקד. גם בבית לא תיקנתי או חידשתי שנים ארוכות. אפילו מזגן לא סידרתי ועכשיו יולי אוגוסט בעיצומם. כמו העיכוב והסגפנות בחיים... בוז לסוריקטה :-( ומבלי לשמוע, רק מהידיעה שהוצאת לפועל - וואו, כל הכבוד! ותודה על השיתוף. סוריקטה שאפילו הסקרנות לא מצליחה להרים לפעולה.

הי אודי יקר - תהליך הרישום לספוטיפיי היה כרוך בכמה הקלקות של אישורים. התלבשתי על ההודעה שלך, אודי, אבל זה מזכיר לי שלפני שבוע, אחרי שנים שלא נגעתי בסידורים במחשב, תיקנתי בעיה אצל אבא שלי במערכות ובתקשורת. דברים שפעם היו קלילים ביותר עבורי ונמנעתי מלגעת בהם בשנים האחרונות. באופן פלאי הצלחתי ואפילו מתוך תחושת ניתוק. הפעם יותר מאחיי ההייטקיסטים. ואני, כולה, אני מחליפה חיתולים לתינוקות (אבל גם יותר מזה, האמת). לילה טוב, אני יודעת שבוקר, סליחה על השיגועים הלכתי להקשיב. תודה - הנה זזתי קצת. סוריקטה העייפה

הי אודי - אז יאללה ביום ראשון אני הולכת לשים את המוסיקה שלך לתינוקות שאני איתם ברמקול עם הסאב (זה דווקא יש לי). כרגע סופ"ש, אבל כבר אברך בשבוע טוב. סוריקטה

שאפו אודי מדהים נראה שבימים שלך יש הרבה יותר מ 24 שעות. ברכות חמות

אודי קודם כל רוצה לברך אותך על הוצאת האלבום ..אנחנו בזמנים של בין המיצרים לא מקשיבים למוזיקה עם נגנים וכו ..אך לא עמדתי בפיתוי וכן הקשבתי במשך כמה דקות והיה נהדר למה כתבת חטול? כמו כאט אול ? נחמד .. כשיעבור הזמן אוכל להקשיב לכל האלבום חטולית

הי לכם.... אני באמת לא יודעת מה להגיד... אולי מבוכה..? כנראה.. גם מבוכה ..לא כתבתי פה מיליון זמן ואילו לא היה פה הנתק הארוך בכתיבה כנראה שהייתי ממשיכה להשתבלל באיזו סוג שלנוחות מסויימת..קוראת שקטה.. מרגישה גם קצת אשמה.. כאילו 'נטשתי'..לא יודעת אם אני ברורה.. ותודה לכן מיכל,אביב וסוריקטה.. אני חושבת שאני צריכה להסדיר את הנשימה, להרפות ואז אולי אוכל לחזור ולכתוב שוב..? אקרא שוב את מילותיכן היקרות ו..בבקשה.. אפשרנה לי לנשום לפני שאני שוב חוזרת.. בבקשה.. אני צריכה לאט לאט.. שלכם, במבי

תראי, לפעמים, אולי, צריך לנסות לנענע. זה לא נעים, לעתים עושה עבודה הפוכה לזמן מסוים ומתקן, לעתים מבריח. לעיתוי, כמובן, יש משמעות. אולי קיימת נקודה מסוימת טרום הבשלה בה אפשר לנסות להיות אמיצים ולתת פידבק של מראה שהוא יותר מ'הכלה' ומתן תוקף לרגשות נטו. וסוריקטה בקטע האסוציאטיבי שלה - ואגב, האסוציאציות שלי למקרא הודעות של אחרות עוזרות גם לי להזכר במה שקשור אליי. הרי אני הדוברת. צפיתי ביו טיוב לפני זמן מה בתוכנית על שיקום של בחורות חולות אנורקסיה. חלקן בתת משקל חמור. מסכן חיים כאמור. ולזמן יש ועוד איך משמעות. החליטו שאחת הבחורות שם שעברה על הכללים - קרי שרטה את עצמה משום שלא יכלה לשאת את העלייה הזעומה שלה במשקל - יעבירו למחלקה פסיכיאטרית בבית חולים אחר. או אז אותה הבחורה התחברה לרגשות שיש לה למקום שעד כה חוותה על פני השטח שתוקף אותה. המקום השיקומי. היא ניסתה לעשות הכל כדי להישאר. 'פתאום' היא מתגעגעת. 'פתאום' המקום טוב אליה. המטפלים שם מיומנים ביותר. אותה בחורה כן הועברה, ואחרי זמן לא ארוך חזרה למקום השיקום שנראה לצופה מבחוץ שכלליו כביכול נוקשים מאד. לא בטוחה שיודעת מה אני בעצם אומרת. כן ארצה להזכיר שיש כאן גם אותנו. אנשים. עם רגשות. ונזכרתי בשיר של לאה נאור 'סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר. טוב יותר, רע יותר, לא יודעת מה יותר. משהו אחר'. סוריקטה

במבי יקרה, מבינה כל כך גם אני מתקשה ולא מוצאת את המילים או מרגישה שאין בהן כל ערך. איתך שירה

סוריקטה תודה שאת מנכיחה את עצמך , קראתי שעובדת קשה קראתי שחושבת לשנות לשנה הבאה ...מאחלת בהצלחה את אמיצה ואת יכולה, אתך בלב ... במבי יקרה , טוב שאת משמיעה את קולך מידי פעם ..את חסרה כאן ינשוף אני גאה בך על המאמץ על הנסיון על המדיטציות . החיבור יגיע כשיהיה לך נכון . חטוליטוש את אמיצה ואמא לביאה , שימרי עלייך .. איתכן בהמון הערכה ואהבה אביב

הי אביב, בינתיים - התכנית לעצור בשנה הבאה. עדיין חיה חיי הישרדות ואני הרבה מעבר לגיל חמישים. אין לי, בשלב זה, שום כיוון המשך. קצת מפחיד - תיתכן הישאבות למקומות של פעם. עם כל הפיתויים - נראה לי שזה גבול נכון לשים. הכיוון הנוכחי, כנראה, מילא את תפקידו. נראה תודה סוריקטה

אני יודעת שאני לא מהתדירות כאן.. ובכל זאת חיפשתי את השם שלי.... אני בתקופה של גמילה והרגשתי כל פעם שכתבתי על זה איזה מין לחץ ואפילו נזיפות ואיומים)חלקם כמובן צודקים(ואני יודעת שהכל נבע מדאגה. אבל הרגשתי שאת עיקר מה שסובב אותי כרגע, כמעט כמו לומר עיקר חיי כרגע אין לו מקום. אז לקחתי צעד אחורה. צעד גדול...

הי רוני צודקת ...הנה גם את כאן הנכחת את עצמך פשוט הגבתי למי שכתבה בשבוע וחצי האחרונים על מהשכתבה לא כי מישהו חשוב יותר או פחות ...מצטערת אם הרגיש שקוף ולא נראה תקופה של גמילה אני גאה בך ממש לא פשוט מקוטהשיש לך מערכת תמיכה ואת לא לבד .

הגבתי לך אבל נראה לי שלא יעלה הגבתי על השבוע וחצי האחרונים לכן את לא שם ....לא מתוך שום כוונההאז מצטערת אם הרגשת שקופה וגאה בך על הגמילה לא פשוט מקווה שיש לך תמיכה ואת לא לבד אתך אביב

וברכות על הגמילה... לא פשוט בכלל. בהצלחה. וטוב שכתבת לנו.

הי אודי, לא כותבת לאחרונה אבל נמצאת כאן ופתאום ראיתי את הנסיגה והתעורר פחד שהנה אתה נוטש ולא יהיה יותר. אבל חזרת מדהים בעיני שאתה ממשיך, מחוייב למקום ולמי שכאן. אולי גם אנחנו צריכות להיות מחוייבות יותר לקיום השיגרה של הפורום. תודה על הכל ותודה שאתה שירה

הכי מובן הכי ברור תמשיכי לבוא מידי פעם כמהשאת יכולה אתך אביב

אני גרה באותה עיר כך שזה מהיר....היה מוזר המעכשיו לעכשיו. היינו ספונטניות...היא ואני. באתי. בתקופה האחרונה משהו חסר לי..מחפשת משהו..האם יתכן שאני אדם ללא תחביבים? אני אוהבת את העבודה שלי וממש לא רוצה ללמוד עוד ...כלומר תארים וכו...צריכה משהו לנשמה, שאוהב... עשיתי וי בחיים- על מה ש"צריך" לעשות..שירות,עבודה,בית,ילדים..ו..??? תהיות, של גיל 20? היא אומרת שלא- של ה"קן המתרוקן"..אולי. מה אני רוצה מעצמי? ממנה? שאלה אם אני רוצה קבוע? לא יודעת... כי מידי פעם קבעתי פגישה..האם זה פוגע לקבוע ככה עם חוסר ודאות? האם זה בעייתי? לא יודעת...התחלתי לתרגל מיינדפולנס. פעם חשבתי שמדיטציות מעצבנות אותי..אבל התמסרתי ו...כן זה מרגיע.. לא יודעת מה אני מחפשת...להיות משמעותית? שכן אני כבר משמעותית לילדיי, בעבודה. אני לא מחפשץ משמעות...אבל כן מחפשת מה אני אוהבת...מוזר שבגילי אף פעם לא עצרתי לחשוב מה אני אוהבת לעשות... אני אוהבת לשחות- לא מתמידה, אוהבת לטייל- לא אפשרי כל הזמן, אוהבת לבשל- אבל את זה עושה כל הזמן וסדנאות של אוכל- נחמד אבל לא. אני לא אומנית, לא ציירת, לא פסלת, לא זמרת, לא יודעת לנגן...אף פעם לא היה לי תחביב..אדם ללא תחביבים🙄😓 וגם ללא התמדה בדברים ממש...והתחלתי להרגיש שזה מעציב אותי, שאני אדם חסר, לא כשרוני ולא .....רק ילדים וכל מה שקשור לעשיה עם ילדים...ומה עם עצמי? לעצמי??? ומתחילה לחשוב על הגיל העגול שיגיע עוד חצי שנה...מילדה קפצתי לזקנה..הרגשה ללא אמצע..והרגשת פיספוס והחמצה...

מיכל יקרה אני גם התחלתי לתרגל מיינדפולנוס לאחרונה- ואני לומדת להקשיב לעצמי... להיות עם עצמי... מאמינה שיש לך כל התשןבות אצלך... טוב שאת מבררת ושואלת.. תודה שאת כאן

תודה ינשוף..כמה טוב שהתחלת זה נותן כלים להקשיב לגוף ולנשמה שלנו😍

מיכל, הי חמישים זה השלושים החדש. אני פה צוחקת על עצמי שאני זקנה בקטע של טיזינג. אבל במיינד, במיוחד אצל אנשים שעובדים עם ילדים קטנים, יש חלקים שנשארים צעירים. הייתי מציעה לחפש איפה את יצירתית, ככה על הדרך, ונדמה לי שתיארת פה כמה פעמים כמה את כן - זה, למשל ובעיניי, לא 'רק' וי על מה ש'צריך'. יצא שגם אני כתבתי כאן פחות, גם בגלל היעדר נוכחות של אחרים, אבל גם בגלל שאני עובדת כל כך כל כך קשה ודי מזכיר את מה שאת אומרת - לא מגיעה לעצמי. כנראה שיש גם חרדה להגיע לשם. ולא מקרי בעיניי עניין הגיל והמחשבות בכיוון. שלך, סוריקטה

אהבתי את השלושים החדש ;) וואלה קלעת בול..יש עוד זמן להנות מהעשור הקודם. והעלת נקודה חשובה הפחד הזה שמשתק אותי לפעמים..הלוואי שהייתי קצת יותר בגדר "תעשי רק מה שאת אוהבת" ויודעת יותר מה אני אוהבת. ..או יצירתית לצורך העיניין. תודה

הי מיכל, מבינה את התחושה של הריק הזה. גם אני חווה אותה עכשיו שהילדים גדלו ופחות נזקקים ופתאום יש זמן ואין אותי בתוך הזמן כי כל מה שהייתי הוא קודם כל אמא. נכון שהיו גם קריירה לימודים וכו' אבל עכשיו צריך לחשב מסלול מחדש ולהתחבר לדבריפ שאוהבת ואני לא מצליחה או לא אוהבת או נמנעת או בשביל מה וכו' מהמוסיקה למשל שהיתה ממש בתוכי. איתך, שירה

גיל חמישים אני התחלתי ללמוד תואר ראשון ואחריו שני ....גיל חמישים אני התחלתי לחיות ולא לשרוד ... גיל חמישים זה רק ההתחלה מבינה את הרגע של חשבון הנפש עזיבת הקן , שלב מדהים מלא זמן לעצמך לזוגיות ליחד וללבד וגם המון זמן פנוי שאפשר למלא .. במה ???? יודעת מה זאת התחושה של אין חלומות אין רצונות ... שבי עם עצמך ואם צריך כמה מפגשים , תקבעו נניח עשר לליבון המטרה הזאת ...לאן אני רוצה ללכת ... ותמצאי את המשהו שיעשה לך את זה .. אולי ללמוד אבחון ...ואז לשלב את זה בעבודה , ובגיל פרישה ישאר לך משהו שתוכלי לעשות ולהתפרנס ממנו ...בקיצור אפשר גם סתם להתבטל זה גם יכולה להיות מטרה ...כוס קפה וכלוםםם בהצלחה אביב

תודה...אחשוב ..לא כ"כ יודעת מה לומר..

הי מיכל, אין לי מושג אם מילותיי תראינה בתוך הסבך הזה, בכל מקרה - לא בהכרח 'רק' מה שאת אוהבת. חלק יהיה מה שאת אוהבת. ואת החלק הזה כדאי לזכור. כמה קל לומר :-) סוריקטה

בהחלט לחשב מסלול מחדש.....ומבלבלת אותי התקופה הזו..

בשבילי בשבילכם בשביל החיבור מאז שאמא לא כאן , אני לא מתחברת לכלום ...יש בי מוות בתוכי , מוות אין סופי ... תהליך אני יודעת מורכב , שושלת שלמה של מוות שלא נתנו לו מקום ...כמו שוטף אותי ומבקש מקום דרכי . אני כאן ביקום הזה אבל די ביקום מקביל אתכם אביב

היי אביב, טוב שאת מנכיחה, היית חסרה לי פה...וחשבתי עלייך, על כולכן בעצם...ולמה השקט הזה...אם לטוב או לא. עצוב שכך את מרגישה, זו תקופה והיא תעבור...איתך בנתיים במקום הזה. ...........

אביב יקרה תודה שבאת ושתפת מבינה כמה קשה איתך

הי אביב, את אהובה. ואני שמחה שהשמעת קול. ועם הזמן, כך אאמין, החיבור הכבד למוות ישכך, וצד החיים יטה יותר משקל. מאמינה שבעומק התקווה אצלנו מאד חזקה. שלך, סוריקטה

בהחלט יצר החיים חזק מהמוות תהליך אבלות, האבל של אמא פתח תיבת פנדורה מלאה על מוות היחס אליו במשפחתי , האיסור לבכות להתאבל , המוות שהיה שם תמיד בפינות בחלל ...משפחה של שכול שלא דיברה רגשות- דור כזה של חלוצים אמיצים כמו נשארתי אני לבדי להחזיק את המוות הרגשי הזה ...ואני נלחמת על חיבור ... קודם כל לעצמי כמו אמא איננה עכשיו כבר מותר ויחד עם זאת , החיים כמו החיים ממשיכים בן אתגר לאתגר בן שמחה ושמחה. אז יש מהכל .... חיים ♥️ אוהבת ואתכם אביב

אודי יקר !!! כל כך הרבה זמן שלא כתבת.. מה 7/7 דאגתי.. לא הבנתי כל כך מה קורה פה.. אני נכנסת לפה וקוראת.. אין לי כל כך כח לכתוב פה עכשיו אבל אני נכנסת שלכם במבי

היי במבי, חבל שאת לא כותבת פה יותר....ורק צופה מהצד..זה חסר, את חסרה. איך את?

את יודעת במבי על מה אני חושבת? ככה זורקת אסוציאציות על הבוקר. הנה לרגע קט חזרו מחשבות הבוקר שלי. אומר על עצמי ומצאי לך האם מדבר אליך - ישנה הרגשה של משהו שלא מדובר ולא ידוע מהו, וכשמגיעה תחושה של סגירת המקום מתעוררת חרדה שבדיוק זה יפוספס. העניין הכי גדול יישאר בחוץ בכלל. פעם, בתחילת הטיפול, דמיינתי שבעת סיומו אגיד, למשל, שבעצם מעולם לא נכנסתי לשירותים באשר הם, ואז בעצם הטיפול יצטרך להתחיל. בפועל - ראשית הפנטזיה הזאת (והרבה אחרות) דוברו וקיבלו פירוש. וגם תכלס העניין שהזכרתי למעלה מומש. אבל אכן יש דברים שלא קרו, וההישגים, מסתבר, היו חלקיים. הטיפול היה ארוך וקשה ואיטי וגם מאד מוגבל. תוכלי, בבקשה להמשיך מכאן? אני מציעה ואת בוחרת לשתוק או לומר שאת באפיסת כוחות, ואז תוהה אם דיברתי לשווא והם נחשבים כמבוטלים. ייתכן שבאמת יכולה להגיע הרגשה של ויתור או מיצוי או החמצת הזדמנות שהייתה פתוחה לזמן מאד ארוך. אולי שווה לחשוב מה את מנסה לבדוק? והאם ישנן אגרסיות מאחורי? סוריקטה

היי נפגשתי עם המטפלת לפני שבועיים בערך (רציתי לבדוק עם עצמי משהו) ואז רציתי לקבוע עם המטפלת עוד פגישה אפילו כמה פגישות אמרתי לה. אין לה מתי לצערי. הזמן היחיד יום שישי צהרים (בשעה אחת) שלי לא נח לצערי. שאלה אם דחוף ואמרתי שלא...גם נתתי להבין שלא דחוף ואמרה שרק אם יהיה ביטול...באסה. ואז באה לפה. ופה ריק, יש זמן מסתבר...טוב זה לא טיפול..אבל לפרוק אפשר, נכון? רק אומר שרציתי לבדוק איפה אני נמצאת במערכות יחסים עם חברות..סיפרתי שיצאתי ונפגשתי עם חברות. .משהו נשאר ברובד שטחי כזה. שוב, קשה לי להקשר כנראה או ל"התחייב" לחברות..כאילו זה עול מצד אחד וכייף מצד שני. ..לא יודעת. וגם זה שטחי. לא לעומק. יכולה להתחבר עם כל אחד אז תאמרו "מעולה" "חברותית"..נכון אבל לא מבינה מה אני רוצה..יודעת מה הן רוצות אבל מה אני רוצה..איזה סוג הכי מתאים עבורי...לא יודעת להסביר אולי. וגם מול בעלי לפעמים מרגיש לי "שטחי" כזה..ילדים,בית,עבודה..נחמד יחד. ו..? לא מובן🤦‍♀️

פשוט. וד"ש חם. סוריקטה

I am triggered so much lately. Finding it hard to keep up and process what is going on. Feels like i am riding on a fast train... i am a passenger and i have no control whatsoever. I look out of the window and try to focus on objects as the train zooms past .. but the train is going too fast and i am feeling so dizzy and overwhelmed.. No matter how hard i try i hardly feel present at all...

הי ינשופית, הטקסט כתוב מאד יפה. חשבתי לי שמאחר זהו הדימיון שלך, גם את זו שמניעה את הרכבת. ואולי ניתן לשאול ממה הרכבת בורחת? שבוע טוב, סוריקטה

לא נכנסתי כבר המון זמן כן כל הסיבות שבעולם לא קל לברוא עולם חדש עבור כולם כשכל אחד מביא איתו את העולם הפנימי שלו הלחצים לא מרפים ומשפיעים עלי לרעה.. סידרת בדיקות שכבר התחלתי אומרים שיתכן ואצטרך ניתוח לא יכולתי להכנס כי שכחתי סיסמה !! באתי לומר שאני מתגעגעת מאוד והייתן חסרות לי מאוד ורציתי להגיב ולא יכולתי היום כבר הסתדר שולחת לכולן חיבוק אם מתאים ואם עדיין זוכרות אותי.. לצערי שכחה שלי רק הולכת ופושטת וקשה לי נורא סליחה שלא כתבתי לכן אף מילה חטולית

חטולית יקרה, את ממש בסדר כאן. ובוודאי וכמובן ובטח שזוכרים אותך. הרבה יותר מלזכור סיסמא ;-) סופ"ש נעים, ואיחולי הקלה בריאותית, סוריקטה

היי. בוודאי שזוכרות, אל דאגה... חושבת עלייך. איך את מסתדרת בבית עם כולם? הרבה בריאות ואושר. כשתוכלי תכתבי יותר. וגם לי קרה ששכחתי סיסמא פעם.. אפשר לעשות חדשה :)

הי יניב, הזכרתי את המושג נפרדות בדיוק כדי לומר שאתה והסביבה שלך (אנשים) הם לא היינו הך. כל אחד חושב לו את מחשבותיו וחי לו את חייו. אין מי שבאמת הופך להיות אתה. גם לא כזו השפעה גורפת של הגדרה פסיכולוגית כלשהי, למשל. גם אתה בעצמך אינו ה'ההגדרה הפסיכולוגית'. זה לא כולך. אתה ראשית אדם. כשאתה יודע מי אתה - זו בעצם הגדרת הזהות שלך. הלמידה הזו, כפי שאני מכירה אותה, נעשית דרך חוויות רציפות בעולם הרחב. בקשר קבוע ונוגע בלתי אמצעי פנים מול פנים. אנשים רבים ידעו להפריד את עצמם ולנהוג כרצונם, אם כי יש מי שיזדהו ואז ההשפעה של הדמות הדומיננטית בילדות תהיה ניכרת יותר. עדיין הבחירה ההמשכית תוכל להיות לאותו כיוון, או, מתוך הצורך להפריד, לכיוון מנוגד לחלוטין - למשל במקרים כפי שתיארת - לבלגן בכוונה, או לנהוג באופן בלתי היגייני מופגן. אומניפוטנציה - שוב - מאחר שאתה אדם ואינך כל יכול - לרוב, לא כל מה שאתה נוהג משפיע באופן כל כך חזק על הסביבה. אמנם ידענו אנשים מאד כריזמטיים שסוחפים אחריהם המונים, אולי אפילו בסוג של עיוורון, ויש בכך סכנה והרסנות. הרשה לי להאמין ולקוות שלא זה המקרה. והשפעתך אינה רחבת מימדים עד כדי כך. אינטואיציה היא לאו דווקא הכיוון בהזכרתי את העוגן הפנימי. התגובות האוטומטיות לעתים מתעתעות. לפעמים אנחנו צריכים לרכוש כלים כדי לבנות שלד פנימי בסיסי ויציב מספיק כדי שהתשובות תגענה מהעומק שלנו והתלות בחוץ ובסביבה (שגם איכשהו מנסה לבטל את העצמי שלך והגבול בינך לבין הזולת) תקטן. במצב כזה האדם בשל יותר וגם הבטחון העצמי שלו מתחזק. לא מכירה מספיק את שיטת הטיפול שהזכרת. מניחה שיש לה את יתרונותיה במקרים מסוימים. ומן הסתם, גם חסרונות. שום דבר אינו מושלם. לא מתאים לך - יש לך בחירה לא להיצמד לזה. לא בחיבור חיובי וגם לא בתקיפה. אלא לנסות להתעלם. חייבת להתארגן ולצאת לעבודה. הפסיכולוג היחיד בפורום הוא אודי והוא גם המנהל. הידע החלקי שלי נובע מטיפול עומק שעברתי בזמנו. סוריקטה

היי לפני הכל רוצה להודות לך. אני לא מכיר אותך. אבל אני בטוח שאת בחורה נפלאה. האכפתיןת והטוב לב שלך מוקרן דרך המסך. ד"א אני אשמח להגיב על מה שכתבת בהזדמנות ,ולנסות להעמיק . תודה לך . ותודה כמובן לדוקטור שלנו "אודי" מעריכים .

אודי וכולם, נכון..כל מי שציינת ממש בושה היחס לכולם. :( אני מחפשת משהו ללמוד שקשור לילדים אבל לא עוד מאותו הדבר...חוגי העשרה או משהו בלתי פורמאלי. בקיטנות זאת עבודה מאוד קשה, אז העברת חוג בקיטנה בנתיים נחמד...חושבת מה. אין אצלינו איך להתקדם ממש כי התקדמות זו הדרכה או פיקוח (בד"כ פרוטקציה) אבל זה להפסיק לעבוד עם הילדים ואני רוצה לעבוד עם ילדים. מרחיבה גם את המעגל החברתי,פתאום מוצאת את עצמי יוצאת עם חברות,בסדנת אפיה או דברים אחרים. כייף❤ הרחבת מעגל חברים ופתאום יותר טוב לי עם זה...אלו דברים חדשים שטוב לי עם חברות,שיש חברות🤣 נותן הרגשה שאני לא לבד ..(בלי עין הרע🤣) בקיצור הבדל שמיים וארץ מלפני הטיפול הארוך להיום. קצת אדם שונה. וכל זה, כאילו חזרתי אחורה בזמן לתקן את ימי העצב והכאב... תיקון של הנפש. הנאות קטנות שעושות את כל ההבדל. מרגישה טוב עם עצמי ונח עם אחרים-נדיררררררררר. אז תודה שאפשר להגיע לכאן תמיד ולעדכן. אודי- אתה אלוףףףף שמאפשר את המרחב הזה ו..כן יש לך חלק בכל זה. תודה🤗❤

שמחה מאוד עבורך על השינוי המיטיב שלך את גם נשמעת טוב יותר כל הכבוד חטולית

לסיים את כיוון העיסוק הנוכחי שלי. הי לקוראים - ובכן, מה שאמרתי למעלה. כלומר, לא קובעת המשכים בתחום, למרות שעדיין ממשיכות לזרום אליי הצעות, למרות שיכולתי לסגור מקום חדש כבר מזמן, וגם אם 'אתחרט', סיכוי טוב שלא יהיה מסובך מידי . אז כך, ובלי למה ובלי בכדי ש אבל אין לאן ומטרה ידועה. אין מגע עם השכבה הזו. וזו כן בעיה. סופ"ש נעים, סוריקטה

מקווה שתמצאי כיוון חדש ומרתק! יש לך יכולות אדירות להתפתח. הלוואי❤🙏 ותודה שכתבת לי שאת מבינה ואיתי. מאוד מקווה שיהיה לך כיוון.

אודי וכולם, כלם מסכימים שהשכר שלנו נמוך..אבל הערכה לא ממש שומעים בתקשורת או בכלל. אני כועסת וכאובה על מערכת גרועה :( הרבה לא יודעים על התנאים הגרועים- רק דוגמאות קטנות: שנת שבתון- משולמת מהכסף של קרן ההשתלמות שלי כלומר אני משלמת עליה! ולכן הרבה עובדות בשנה הזאת והרבה לא יוצאות כי לא משתלם! עדיף לקחת את כספי הקרן אלינו. השתלמויות- על חשבון זמננו החופשי ללא שכר אנחנו משלמות עליהן ומחוייבות ל30 שעות פיקוח פלוס 30 רגילות. 60 בשנה אי אפשר יותר! ועולים בדרגה רק אחרי 4 שנים כפול 60 שעות לימוד(בזמני החופשי ללא תשלום) הוצאות כספיות למחשב ואינטרנט שלי פרטיים רק עכשיו מדברים על לחלק לנו מחשב! מחשב הוא כלי עבודה הכרחי ואני משתמשת בשלי הפרטי על חשבוני! אם הוא בגן הילדים משחקים בו- האם הייתם רוצים מחשב כזה של עבודה שמשחקים בו ילדים? ועל פי רוב מקולקלים ודיו על חשבונכן?? נסיעות-מקבלים חופשי חודשי אין הוצאות רכב. חופש- רק מתי שנקבע מראש אסור באמצע שנה לא ללכת להלוויה, לא לברית כלום! פעם ביקשתי מהפיקוח לצאת להלוויה של דודה שלי הלכתי וכתבו "העדרות לא מוצדקת" והורידו לי מהשכר יום שלם! כי אין חלקי. אסור לצאת מוקדם או לבוא מאוחר!!! אין גם מחליפות אם את חולה את אמורה לחפש מחליפה בעצמך כי לפיקוח אין במלאי!! באות לפעמים חולות גם.. במקום עבודה אחר אתה מודיע שאתה חולה וזהו . הממונה אחראי! החופש הגדול- שבועיים לפני סוף החופש בערך נמצאים יום יום בגן לאירגון וניקיון יסודי! אם יש שיפוץ את אחראית עליו! את מדברת עם הקבלן וכו' העיריה תשאלו מה עושה? נותנת את המספר שלך כי את "מנהלת הגן"...עכשיו מנהל בוחר עובדים נכון? גננת לא ! מי שהעירייה בחרה בשבילך היא הסייעת לאף אחד לא מעניין אם טוב או לא טוב יחד. את לא יכולה לומר לה מילה כי היא לא תחתייך!!! היא מקשיבה לעירייה! 2 רשויות- עירייה - סייעת. גננת- משרד החינוך. למה שהיא תקשיב לך? את לא הבוס,שלה! (לא כמו גן פרטי) ואם מחליטים לעבור מבנה את אחראית להעמיס את כל הציוד שלך מהגן ולהביא למבנה אחר שקבלת. זה לוקח המון זמן לארוז גן שלם. ישיבות צוות, שיחות עם הורים, אסיפת הורים, פסיכולוגית הגן, יועצת משרד החינוך והכנת שיעורים הכל בזמנך החופשי- לא מתומחר. בקיצור המון המון תנאים גרועים ללא קשר לשכר הנמוך..... אבל ופה אבל גדול- אני כן שומעת הרבה דברים חיוביים עליי! וזה משמח אותי. המון הערכה וכבוד קיבלתי השנה. וזה שכרי!!! וכן ככה אנחנו אנשי ההוראה שמחים כשהילדים מצליחים ורואים אותם גדלים וזוכרים אותנו!! שמעריכים! אולי נשמע בכייני מה שספרתי אבל התנאים שלנו גרועים! 24/6 (מזל שיש שבת) עסוקים בעבודה! ומתייחסים אלינו כחייבים משהו להורים, כנותני שירות כמו בחנות ... וכן זו עבודה שוחקת וכן זו עבודה שזקוקה לחופש הגדול להתרעננות . עובדה כי בכל העולם יש חופש באותו סדר גודל... אז במקום להגיד שיורידו לנו ימים שיוסיפו למשק ימים כמו בכל העולם!!! אין לי בעיה להוריד איסרו חג או ל"ג בעומר זה בהחלט מיותר.. אבל השאר? ואם כל כך טוב לנו עם החופש למה אין מורים מתדפקים על הדלתות???? למה עוזבים? אני ממש עצובה שבחרו באישה שיודעת להכעיס את כולם במקום להסביר אותנו!! אגב שעות נוספות יש 18 לכל מחצית שרק בשנים האחרונות הוסיפו והן לא מספיקות אף פעם- רק ההשתלמויות זה 60 שעות פלוס אסיפות הורים, מסיבות, שיחות עם יועצת, הורים, פסיכולוגית ועוד. אז בהצלחה לנו. מקווה שמשהו נשיג מהאוצר..ולא פלא שהמזכ"ל של משרד האוצר אמר שגם עם 6300שח נבוא לעבוד בכל מקרה.לצערי יש בזה שמץ של אמת.. כן, כי אנחנו אנשי חינוך אכפתיים!!!!! והשכר? הילדים הם השכר שלנו. הייתי חייבת לפרוק. מצטערת....

הי מיכל, את מתארת תחושת קיפוח מצערת, לצידה תחושת שליחות. רק לומר שמקשיבה, ואיתך. לילה טוב, סוריקטה

היי אתמול הרגשתי חולשה קשה וסחרחורות, בנוסף דפיקות לב מהירות. הזמינו לי נט״ן ופינו אותי לבית החולים. עברתי סידרת בדיקות מקיפה שלא גילתה ממצא מדאיג. הפרופסור ששיחרר אותי אמר לי לעשות בדיקת בלוטת התריס ובדיקה פסיכיאטרית. האם חרדות יכולות להיות עד כדי כך קשות? ממש מצב של אני הולך למות? מה לעשות? תודה

היי דר , אני סובל ממחלת התבקעות התעלה העליונה באוזן ssdc כבר שנתיים , סובל מלחצים נפשיים לא נורמליים שלא חוויתי בחיי ,אני כבר בן אדם אחר לגמרי אחרי המחלה אין לי כח לדבר עם אנשים חוץ מהפחד והמחשבות השליליות לכל דבר , האם זה קשור למחלה שיש לי ? והאם יש פתרון ? ותודה מראש !

בעלי החליט שבגלל שאני פוסטראומטית הוא מפסיד את כל החוויה של האינטימיות. הוא יצר קשר עם אישה אחרת ואמר לי שאני חייבת לו את זה. אז היום אני פה, לבד. ביקשתי ממנו שלפחות ביום שהוא איתה לא יבוא לישון בבית.

נשמע קשה...תחושה קשה. תחזיקי מעמד!

תודה מיכל!

שלום דוקטור. בהמשך לשאלה הקודמת שאם טקסים של ההורה יכולים לגרום ל-ocd לילד. אני הזדהתי עם התשובה שלך שהגורם זה הלחץ ולא הטקס עצמו . אבל שוב אני מבולבל כי הבנתי ממקום אחר , שעצם הטקס עצמו יכול לגרום לילד ל-ocd . בגלל שהילד יכול לחקות את ההתנהגות הטקסית שלי. או שהטקס עצמו יכול לגרום לילד לחשוב שהעולם מסוכן. יש לך איזה תובנה עבורי שתיישב את דעתי? כמו שאמרתי אני מוכן לקחת את הסיכון שלילדים יהיה ocd בגלל קטע גנטי. אבל המחשבה על כך שההתנהגות הטקסית שלי יכולה לגרום להם ל-ocd ,זאת מחשבה שממש טורדת את מנוחתי. אני יכול להשתלט על עצמי לא לשדר לחצים ולא להיות אבא נוקשה כלפי הילדים ולשחרר בפרט שאני מאמין בכך שלא צריך להיות קפדן מדי. אך מצד שני אני אדם רגיש וגם דאגן ויתכן שיהיו לי טקסים (גם שלא משדרים לחץ) ואני ממש חושש שההתנהגות שלי תזיק להם. אני לא פחות חושש מהכאב ראש שלי לחשוב איך אני אמור להתנהג כל יום וכל הזמן בלי לעשות טקסים לידם שחלילה לא ינזקו. וברור שזה לא ריאלי ולא אפשרי לחיות ככה. אשמח בבקשה לעצתך🙏

תודה לך דוקטור על הרעיון המדהים הזה 🙏. בבקשה ממך חייב לכתוב לך עוד- אנא תקרא למרות האורך. כמה סעיפים חשובים. 1) חוץ מהקטע של הטקסיות ,לא מעט פעמים יש לי מה שנקרא ספק ocd . למשל יש דברים שאני נזהר או מזהיר עליהם שיתכן והם ocd. וזה אני הכי חושש שיכול להיות עם ילדיי,למשל שאצטרך להזהיר את הילד ללבוש ארוך כי קר בחוץ. (למרות שלא כל כך קר). ויתכן שהזהרתי אותו כי חששתי שאולי באמת יהיה קר ממש. או למשל הילד יילך איתי לקנות משהו והוא ישמע אותי מברר על המוצר,ונכנס לפרטים , ואני אחד ששואל שאלות מעט יותר מאחרים. ואני חושש אולי השאלות הרבות שאני שואל בדרך כלל שאני מברר על משהו והירידה לפרטים . אולי זה ocd, ואז אולי זה יכול להשפיע להתפתחות ההפרעה אצל הילד. (לא מפריע לי השאלות שאני מברר על המוצר ,לרוב זה לטוב, כי אני באמת מקבל מידע כמו שצריך. אבל שאני חושב על זה הלאה, אולי זה יכול להזיק לילד שלי שישמע אותי ככה שואל) וסוג הספקות האלה אני חושש שאולי זה גם ocd. קשה להתנהל בצורה כזאת, "אולי כדאי לא להזהיר" או לא לשאול שאלות לגבי המוצר כי אני לא רוצה לגרום לילד להרגיש שהעולם מסוכן ואז חלילה אולי הוא יפתח ocd. ( זה רק לגבי שני הדוגמאות שנתתי. אני יכול לתת עוד המון דוגמאות). ומצד שני קשה אני לא יכול את האישיות שלי, ולחשוב על משפט 10 פעמים לפני שאני מוציא מהפה רק בגלל שלא יזיק לילד שלי). מה דעתך ? 2) בנוסף , כל הרעיון הזה ש-ocd נרכש בגלל טקסיות של ההורים. זה בהחלט תאוריה לדעתי.. כי וואלה קשה לי לקבל את זה שבגלל שהאבא בודק שהדלת סגורה 10 פעם ,אז בגלל זה לילד יהיה ocd..או בגלל שהילד שומע אותי חוקר ויורד לפרטים ברכישה של מוצר או שמזהיר אותו אז בגלל זה חלילה יהיה ocd. אני באמת יותר מזדהה ש-ocd זה הפרעה שמתפרצת בגלל מתח רב ,לחץ רב, אירועים טראומייתים כמו הטרדה מינית. ולא בגלל טקסיות של הורים. אך למרות זאת ובגלל- שחסידי ה-cbt מאמינים בזה ( לא יודע אם כולם). זה גורם לי לדאוג מהדעה הזאת שלהם. הם טוענים שאצלם הכל מבוסס מחקרי. עד כמה המחקרים הללו מדויקים? לא ראיתי מחקרים שבדקו איך נוצר ocd . עד כמה באמת לקבל את תוצאות המחקרים האלה כאילו זה אמת אחת.? מה דעתך דוקטור ,הרי אתה בעצמך טענת שהבעיה זה לא הטקסיות אלא הלחץ והחרדה שהילד שרוי בה ,ואם אני מבין נכון ,לחץ וחרדה גדולים ולא לזמן קצר. מה דעתך דוקטור? 3) דבר נוסף עד כמה אני צריך לחשוש מזה . ש-ocd מתפתח מדברים כמו טקסיות של הורים או אפילו לחץ. אם בתאכלס יש לזה גורם גנטי. אזי בכל אופן רוב הסיכויים שהילד יפתח את ההפרעה בשלב מסוים. ואולי כל תפקידי כתור הורה להביא לילד כבר בשלבים מוקדמים כלים להתמודדות עם "ההפרעה" כמו חיזוק ביטחון עצמי. לא לפחד להיכשל ולטעות. לקחת סיכוניים.וכו מה דעתך? 4) דבר נוסף אני אישית חושב ש-ocd זה לא כזה הפרעה למרות שאני סובל מכך. אך יחד עם זאת זה האישיות שלי, וכמו שיש לי ספקות ( ocd ) כך אני אדם גם מאוד מאוד חכם. מאוד יצירתי . למה שלא הגיע הזמן להסתכל על זה בצורה נורמלית. ש-ocd זה לא הפרעה אלא סוג של אישיות- ספקנית, הססנית. וגם חכמה . ואפשר לנתב את האישיות הזאת או לגאונות או לכפיתיות .באמצעות כלים שרוכשים בחיים כמו כלים שיש ב-cbt ואז אפשר להיות גאון או להתקע על דבר המון זמן. לסיכום בקיצור דוקטור יקר ,אומרים שיותר קשה משהיה להוציא את ישראל מארץ מצרים , היה יותר קשה להוציא את מצרים מישראל. אני בהחלט מרגיש שלקחתי את ההפרעה שנקראת ocd קשה מדי ,יותר ממה שהיא פי 10.. הלכתי למטפלים בחיים,וזה לא שלא קיבלתי כלים. בהחלט קיבלתי כלים, ולרוב אני מצליח להתגבר.. אך לצערי הרב והגדול הפעם- "הבלבול והחשש שנכנס לי וזה שיכול להיות ocd לילדים שלי בגלל התנהגות לא נכונה שלי. או ליתר דיוק הפחד היומיומי באיך אני אמור להתנהג עם ילדיי על מנת לא להזיק להם..והחששות האלה שאין לי עדיין ילדים בכלל, אני לצערי אפילו עדיין לא נשוי. ופשוט החששות האלה תוקעים אותי וגורמים לי צער רב.. אשמח לרעיון ועצות חכמות שלך...

תודה מה שם הספר?

שאלה נוספת ברשותך . לא פעם ראשונה אני שומע את הביטוי שזה שאלות של ocd. וזה התשובה. אבל באמת מנסה להבין. חוץ מזה שזה מרגיש כמו "סתימת פיות" ,השאלות הם שאלות ,וטמון בהם היגיון. אז מה המשמעות של אלה שאלות של ocd? לדוגמא ילד מפחד להידבק מחיידיקים , ולכן שוטף ידיים . השאלה שלו- ,"האם החיידקים מזיקים לי או שאינם מזיקים ואם כן אז אתחיל לשטוף ידיים" היא שאלה לכל דבר. אפשר להסביר לו שלא ניתן ככה לחיות ,ואכן יש חיידקים שיכולים לפגוע בך ,אבל אי אפשר ככה לחיות במהלך החיים וצריך ללמוד לקחת סיכונים. ואפשר להגיד לו שהשאלה שלך היא שאלה של ocd ולעצור פה , ובכך סתמתי לו את הפה למרות שהשאלה שלו כנה ואמיתית. אז למה ככה מתייחסים אלינו שסותמים לנו את הפה על כל שאלת ספק. הרי אם לא הייתי מציג את עצמי כסובל מ-ocd, אז יתכן והייתי מקבל תשובה מנומקת יותר? בפרט ( לפחות על פי דעתי) אלה הסובלים מ-ocd מבחינה אינטלגנטית שכלית המנת משכל והכושר חשיבה מפותח מאשר רוב החברה. אני באמת מתעניין בתשובתך ולא על מנת להתנגח. תודה רבה 🙏🙏

היי דוקטור יקר. אני מבין אותך אבל קצת לא מסכים. נכון שלא ניתן לדעת הכל. ונכון שהרבה פעמים תשובות מהוות חלק מהבעיה וממשיכות להזין חרדה ,אבל וואלה מהניסיון שלי ,כל מקרה לגופו. יש פעמים שמספיק לענות חלקיק תשובה ,והבעיה תפתר ,למרות שלא התקבלה תשובה מלאה. אני קורא לזה "עוגן" הרי אחד החלקים המרכזים שמשחקים בהפרעה הזאת זה "המחשבה" השכל האנושי. למרות שההפרעה מתחילה ככל הנראה באזור קדום יותר במח האנושי באזור הנקרא "הגרעין הבאזלי". אבל העוגנים הללו יכולים לעזור בהפרעה. לדוגמא-הכי קלאסית . ילד ששמע לראשונה בחייו על חיידקים וזיהומים. ושוטף המון את היידים. שני אופציות- לעשות איתו חשיפה ומניעת תגובה במיידי. אופציה נוספת לתת לו הסבר מקדים, שיש מערכת חיסון. ורוב הסיכויים שלא יקרה לך כלום. אז נכון שהילד עדיין מפחד אבל יש לו עוגן "יש לי מערכת חיסון. לא בטוח שחיידקים יהרגו אותי, ואי אפשר לחיות ככה" ומתוך כך הוא ניגש לחשיפה ומניעת תגובה ,הסיכוי להצלחה עם עוגן הוא גבוה לאין ערוך מאשר בלי ההסבר המקדים. ולכן כן לדעתי ניתן לתת "עוגנים " מסוימים .כמו לדוגמא במקרה אצלי- להראות לי מחקר שמראה איך הגיעו למסקנה שטקסים גורמים ל-ocd ,ואחרי שאראה את המחקר ,ואבין שוואלה זה לא כזה ברור. וזה "רק יתכן" ויש פה הרבה סימני שאלה ,ומשתנים ונתונים נוספים שיכולים להשפיע ולא רק התנהגות טקסית. אז אחרי התובנה הזאת ( העוגן) ,יהיה לי בהחלט הרבה יותר קל בלהמשיך הלאה ולעבור תהליך חשיפה ומניעת תגובה. בקיצור נדרש לעשות חשיבה מחודשת עם כל הנושא הטיפולי של ocd ולהפסיק להתייחס אלינו כתור עכברים במעבדה. חוץ מהגרעינים במוח יש לנו את החלק החושב שחובה להתייחס אליו. וכמובן וכמובן "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" ישנם אנשין שצריכים עוגנים חזקים יותר וישנם פחות, ובנוסף חשוב להדגיש שיש נושאים כמו סדר וניקיון שאין צורך בכלל בעוגנים אלא רק חשיפה ,כי אין פה שאלה שמרחפת ,אלא רק הרגשה "שמשהו לא תקין". וזה עוד משהו שחורה לי מאוד ,איך עולם הפסיכולוגיה מכניס תחת כותרת אחת של ocd , התנהגויות שיש בהם שאלות הגיון לבין התנהגויות חסרי היגיון כגון סדר וניקיון "שהאדם החולה בכך באמת לא נותן תשובה הגיונית לכך שהוא רוצה "סדר ממש" אלא רק ההרגשה הלא נוחה היא המניעה אותו לכך". אני לא פסיכולוג אבל אני כן איש חושב . אמרתי את דעתי. יותר מאשמח לקבל ממך תגובה .תודה רבה דוקטור יקר

יניב, הי, מציעה ממש להקשיב לאודי. וככל שהשרשור ממשיך, דבריו של אודי נעשים מדויקים אפילו יותר, בעיניי. יש מצב שתתנגד. יש מצב שהיה עדיף שאשתוק. בגל מקרה - לראייתי - לרוב ילד קטן ששמע פעם ראשונה בחייו על מיקרובים יחשוב לעצמו מה השטויות האלה שהמבוגרים מדברים, וגם בפעם השנייה והמאה, סביר שיצפצף ויהיה צריך לקבוע עבורו לשטוף ידיים, ובסבון, כי הוא יעדיף לחמוק מזה. ועוד לא דיברנו על צחצוח שיניים... אם יש חיפוש מתמיד של 'עוגן' מבחוץ (ולא מבפנים - וזהו העוגן האמיתי), ככל הנראה, התלות בו, ב'עוגן', רק תחריף ככל שתינתה תשובות, וסביר שהוא ייתן למעשה פחות ופחות, והבנאדם יתפזר עוד יותר במקום להתגבש. וגם את זה, להבנתי, אודי רשם, או, לפחות, אפשר לראות את התפתחות העץ. הייתי מכניסה גם מושגים כמו נפרדות, הגדרת זהות ואומניפוטנציה. אבל מה אני רושמת באינטרנט, הבנת דברים לעומק דורשת לעתים שעות טיפוליות רבות, זמן רב, וההישגים חלקיים. סוריקטה (משתתפת בפורום)

כתבת יפה סורקיטה אשמח שתרחיבי לגבי העוגן הפנימי? אם התכוונת לאינטואציה. אני מזדהה עם זה לחלוטין. אני גם חושב שאם מחזקים את האינטואיציה זה העוגן הכי טוב שיכול להיות. מה דעתך על כך? ומה הדרכים לחזק אינטואיציה לדעתך? ואם בא לך תכתבי לי עוד על המושגים האלה ואיך הם קשורים בכלל ל-ocd נפרדות, הגדרת זהות ואומניפוטנציה? ואגב את אחת עם ידע כללי ,או שגם פסיכולוגית?

ודרך אגב אשמח להוסיף משהו נוסף. מדבריך משתמע שהפרעת ocd , נוצרת כתוצאה ממשהו יותר עמוק בנפש האדם. ולא מדברים שטחים כגון חיקויים של טקסים שהילד למד מההורים. או שאם ההורה חששן למשל בתחום האחריות יתר ועושים טקסים בתחום הזה, אז בגלל שהאבא כזה אז גם הילד יהיה כזה רק בגלל שהוא רואה שהאבא נזהר ברמה קיצונית. יתכן ויש פה השפעה מסוימת אך לא היא הגורמת העיקרית ל-ocd. אני אישית כן מזדהה שיש פה משהו הרבה מעבר לשיטחיות הזאת (שכאילו עצם הטקסים עצמם הם הבעיה.) כמו שדוקטור אודי הזכיר בהתחלה את עניין הלחץ מסביב לטקסיות. כאשר הילד חווה אבא לחוץ שמשדר את הלחץ כלפי הילד אם בצעקות ,ואם בחרדיות יתר עד כדי שגורם לילד לאבא את היציבות והבטחון העצמי שלו. אז לדעתי זה הגורם הסביבתי העיקרי להפרעה. וכמו שאמרתי גם דוקטור אודי הזכיר את עניין הלחץ והחרדה כגורם עיקרי. אבל הם חסידי ה-cbt טוענים שעצם הטקס עצמו הוא יכול לגרום . וואלה אני מזדהה עם אודי יותר. ואילו אלה חסידי ה-cbt מצליחים לבלבל אותי. הם טוענים למחקרים ןכו. למרות שלא ראיתי מחקר אחד בנושא שטקסים גורם סביבתי ל-ocd מה דעתכם? ותודה מראש

תודה על העידוד... בדרך כלל סיפור חיים מורכב מוביל למוטיבציה להצלחה. כך אני חושבת ומרגישה.. ולבני אין ב"ה סיפור שכזה. הוא פשוט מתקשה מאוד ומגיל קטן מטופל עם קלינאית וכו. ומאמצים לא להגיע לחינוך מיוחד.... בהחלט לא הסיפורים של ילד מצוקה או שסבל או קשב וריכוז לא מטופל..הוא עם קשב וריכוז ומטופל היטב... ...סליחה אביב וסוריקטה- אין לי מושג לגבייך אודי..אבל אתה מוצלח וחכם מאוד זה לא המקרה מצטערת. בהצטיינות לסיים? זה כבר פחות הוא. כי מאוד קשה לו. פסיכומטרי לא יעשה (יתקשה מאוד ואיטי) ואוניברסיטה פתוחה זה למי שיש מוטיבציה מאוד גבוהה ויכול ללמוד דברים בעצמו....לא אומרת שזה סימן לאי הצלחה בחיים אבל בכל זאת...קשה לי מאוד מאוד לכתוב כך על בני במיוחד זה בולט כי שני אחיו מחוננים 😓 יכול להיות שתגידו שאני לא בסדר, ביקורתית וחסרת אמונה בבני....אני יודעת גם למה הוא מסוגל ומה פחות...ודואגת..סליחה שנשמעת לכם אמא כזו ביקורתית וחסרת אמונה בו...עצוב לי. והוא סיים עכשיו כיתה י'.

אף אחד מהילדים שלי לא סיפור ילדות מורכב לא בעיות קשב לא מטופלים גם אני דווקא הסיפור חיים המורכב שלי גרם לי לא להאמין בעצמי ...מכאן הדבר היחידי שבעיני חשוב זה הבטחון לילד והמישהו שמאמין בו .זה לפחות מה שניסיתי להגיד לך .. זה לא עניין איך אנחנו רואים אותך כאמא זה איך את רואה אותך כאמא .. שולחת חיבוק לקושי והרבה כוחות אביב

הי מיכל, לא בטוח שהקשר שאת עושה מדויק. ואולי שווה לחקור מדוע את עושה את ההקשר בין סיפור חיים מורכב לצמיחה משמעותית אף על פי כן ולמרות הכל, או גלויה יותר כביכול בעולם הרחב. גם לא בהכרח נכון ההקשר ההפוך - כמו במקרה שלי, למשל. נכון, גדלתי לתוך סוג של שואה, אבל אני לא רק השואה. והיא תמה, ועדיין, לכאורה, יכולתי להפסיק להזדהות עם התפקיד (של הגוד פור נת'ינג, והלא-מגיע-לך לדוגמא) שלוהקתי אליו. שאלה טובה מה נותנת ההנצחה. מצטרפת לתקווה של אודי. ממש. שתגלו מה הוא מסוגל להשיג. הילד עדיין צעיר מאד והגמישות גדולה. סוריקטה

לא יודעת..שמעתי המוןןן שלא הייתה להם ברירה אז הם צמחו ...מתוך שכול, כאב וכדומה. ותמיד אומרים למרות הכל והנתונים הצלחתי! הכללה אולי וברור שלא כולם...אבל המשותף הוא מוטיבציה!! ביטחון עצמי ועוד. בכל מקרה הלוואי הלוואי שהוא יוכיח שיכול!!! לעצמו קודם כל!!!

הי מיכל, יש ויש. אנחנו גם בוחרים מה לשמוע ובמה להתמקד ועל מה לשים דגש ולתת את המשקל. לי יש נטייה, מן הסתם, לשמוע על ניצולי שואה שלא שפר מזלם, שנותרו בודדים, מאד לא בריאים ואף שמו קץ לחיהם.וגם לראות את ההומלסים הזרוקים. והזונות. אפילו באיזה מקום מרגיזות אותי כל ההכרזות המאד לא מקוריות האלה של 'יכולנו להם והקמנו משפחה לתפארת' וכו' וכו'. אפשר לשאול היכן פה הקנאה. ואם תשאלי אותי - אני מאמינה בבן שלך ויש סיכוי גדול שיפתיע. אולי צריך להשתדל פחות ללהק אותו לתפקיד מסוים, שאולי גם יזדהה איתו. את יודעת - טיפלתי בתינוק שאבא שלו אמר עליו שהוא עצלן. האזניים לא יכלו לשמוע. עבדתי עם התינוק ויצא, בדיעבד, שהתינוק מאד עלה כלפי מעלה. ואז, אמרתי לאבא שיבקש מהתינוק סליחה שהוא אמר עליו שהוא עצלן. בחיי. יאללה, בוקר אור. אני מרגישה לא טוב ומקווה לעבור את היום בשלום. סוריקטה

הרבה זמן לא כותבת כאן על עצמי אני במצב מורכב , המוות של אמא כמו שפחדתי שנים פירק את המערכת נכנסתי למצב מאוד דכאוני מושך למטה .....מתוך התהומות , הבנתי כמה עניין המוות בגוף נפש שלי הוא ראשוני ומאוד לא מעובד מילדות.. או כמו שאמרתי למטפלת נולדתי מרחם מתה לתוך שכול ואבדן .. לפחות יש פתח להתחלת עבודה ולמה אותו עניין לימודים ....כי בימים אלו העוגן הכי חזק שלי הוא התעמקות בנושא לימוד שמעניין ומאתגר אותי ...(לימוד עצמי של הנושא ) אבל עצם הלמידה לי נותנת מקום של משמעות. גם אם אני לבד בבית מול הרצאה , ספר , מאמר .. עצם העיסוק ממלא אותי ומצליח לאחוז אותי מעל המים ... אביב

אלופה!!! זה נשמע מעולה להתמקד בלימודים❤

גדלתי בבית אלים-פיזית ומילולית,לפני כמה שנים אחרי הסתייגויות הבאתי לעולם שני ילדים,אני לא אלימה כלפי הילדים שלי ומפחדת מאוד להגיע למצב שבו אהיה אלימה,אני כועסת כמו כל הורה אך מכיוון שאני אגרסיבית מאוד בתנועות שלי אני מפחדת שהילדים שלי יפחדו ממני,הלכתי לטיפול פסיכולוגי מכיוון שאני מפחדת מאוד להיות כמו ההורים שלי אבל הטיפול לא כל כך עזר וגם הדרכים להתמודד עם האלימות שיש לי בגוף לא עזרו(נשימות וכו)האם יש דרך לעזור לי?אני לא רוצה להיות כמו ההורים שלי

אני קוראת אותך ושוב קוראת יש לי המון מילים לכתוב לך קשה לי הניסוח , רק אגיד לך לא סיימתי בגרות במהלך בית הספר שיפרתי אחרי הצבא למדתי תואר ראשון בגיל מופלג סיימתי בהצטיינות את התואר השני בגיל עוד יותר מופלג סיימתי בהצטיינות מסתבר שאני עם מליון דיסלקציות (רואים לפעמים כאן:) ) וכמובן בעיות קשב וריכוז. בת אחת חיפשה את עצמה (מחוננת עם בעיות קשב וריכוז )בגיל מאוחר יחסית לדור הזה 30 הבינה מה היא רוצה ללמוד - היא מאושרת במה שהיא עושה ולא היא לא מהנדסת או רופאה .. כשבת שלי כשהייתה בתיכון הודעתי ליועצת שההיא לא נכנסת לשיעורי מתמטיקה ...הבנתי כבר אז שבית הספר לא רק שלא ילמד אותה מתמטיקה כי אם יהרוס לה את ההבנה שהיא יכולה ומסוגלת ... היום אחרי חמש יחידות מתמטיקה אחרי הצבא בציון 95 בדרך ללימודי הנדסת תוכנה עם מיליון בעיות וקשיי למידה וידיעה ברורה שהיא יכולה היא תתאמץ ותשקיע יותר ותלמד מה שהיא אוהבת יש לי בן שסיים בטכניון ואחר שסיים במכללה האם זה שסיים בטכניון טוב יותר מוצלח יותר מאושר יותר מזה שסיים במכללה ... בשלב מוקדם של חיי , לפני שהם היו בצבא ...ישבנו כמה נשים ודיברנו ואז כל אחת התפארה במעשי בנייה ואני שתקתי ....הבנתי שאני לא מוכנה לשפוט את ילדיי בעיניים של החברה , אמא שלהם בעיני הם נפלאים כמו שהם לכל אחד הייחודיות שלו כל אחד הייעוד שלו כל אחד מהם שונה בדרכו ...ואין כמו חנוך אמא על פי דרכי הנער ...צמחתי עם כל אחד מהם ... מה שחשוב לי כאמא מאותו היום זה שהם מאושרים , שטוב להם שהם בטוחים בעצמם שהם יודעים שיש להם גב שהם מרשים לעצמם לחלום ולעוף על עצמם ....ושהם עושים את המירב שהם יכולים בכל זמן נתון לפי רצונם ....זה כל כך משנה חיים וכל כך מעשיר .... יש סיפור על שלוש נשים שחוזרות עם סלים מהשוק כל אחת מתפארת בילדייה רק אמא אחת שותקת ....בן אחד של האשה הראשונה בא וצועק לה אמא יש לי עוד מעט מבחן מה יש לאכול ... בן שני עובר ליד אימו ועסוק בטלפון בשיחת עסקים והשלישי של זאת ששתקה בא לקראתה לוקח ממנה את הסלים והולך הבייתה (קצת שיניתי את הסיפור אני לא זוכרת במדוייק אבל הפואנטה מובנת אני מניחה) תהיי גאה בילדייך , כאמא תיראי את הטוב שבהם אל תתעלמי מהקשיים מהחסרונות אבל בעיקר ...תהיי גאה בהם , בטוחה שבכל אחד מהם יש מה להיות גאה ... וכמו שאני אומרת לך גם כאן אל תשווי כל אחד מהם הוא עולם ומלואו .... מיכלי אני כותבת ואני באמת באמת באמת בעדך ...את האמת יקרה כואב לי שאת כאמא שופטת את ילדך , מה הוא אשם שיש לו קשיים במה זה עושה אותו פחות טוב ..ואם הוא לא יהיה מצטיין האם זה עושה אותו עצלן .. תעטפי אותו תהיי שם בשבילו תזכירי לו שהוא יכול וגם אם כרגע בגלל הקורונה וכל המשבר החברתי אישי הוא תמיד יצליח לשפר זה רק עניין של משאבים כסף וכוחות ...השמים הם הגבול אם הוא ירצה ... מבינה אותך מאוד כאמא זה מתסכל לראות אותם נכשלים לעמוד שם מהצד לראות שהם בוחרים בדרך אחרת אולי הרסנית אולי שונה ולהאמין ביכולות שלהם ...אבל זה כל מה שילד צריך (תחשבי עלייך מה את סוחבת הכי הרבה עלייך) אדם אחד שיאמין בו ומי עם לא אמא שכל כך אוהבת שגם תאמין בו...... אתך בלב אביב

אביבי ...וואו...שאפו על ההתנהלות שלך כאמא. להיות אמא זה המקצוע הכי מאתגר שיש ;) ברור לקבל כל אחד ללא שיפוטיות זה הדבר!!!!! קשה לראות ילד שהשתנה... ברור שרואה את הדברים היפים והטובים שבו!!! ונכון כל אחד על פי דרכו..בתור מחנכת בישראל כמובן שיודעת הכללל ומבינה..;) ...תודה שהארת את עיניי.

אביב, את השראה פלא ונס טוב, יודעת שלא מובן מאליו כלל, ועבודה קשה מאד מאד. וגם המחירים. ובכל זאת - אלופה, תבורכי. שלך, סוריקטה

אני יודעת , שאת מבינה ומכירה בגלל זה השיתי לעצמי להזכיר לך חיבוק אביב

תודה , מעריכה את מילותייך חיבוק אביב

אתה השראה לגמרי 😊 אביב

לא שלי, כי, כידוע, לא הצלחתי כל כך. אבל אחי, שבקושי ביקר בבית ספר, ובקושי למד, ועשה המון מעשי קונדס שכאלה פחד מוות, ואפילו סוג של גדל ברחוב, אבל כן עשה בגרויות גם בקושי רב והישגים רעועים, אך עוברים, וגם הפסיכומטרי שלו לא כיכב - התחיל מבחינה לימודית, נקרא לזה כך, בנקודת פתיחה לא משהו. כידוע, אמא שלנו הייתה מאד לא בריאה בנפשה, ותמיכה רגשית רצינית לא הייתה גם עבורו (ואותו היא אהבה). היא כן תמכה בו חלקית במה שהיא יכלה. אחי מכחיש וקורא לזה לוגיסטיקה. קצת לא מדויק, כנראה. את הצבא הוא עבר גם עם סוג של התעללויות רגשיות והיה בסכנת חיים לא פעם. מפחיד ממש. אחר-כך הוא כן למד כאן משהו בקטנה כפתיח, ובהמשך עבר לחו"ל ושם (גם בלי שהייתה לו שפה בהתחלה) סיים בהצטיינות יתרה. היום, מי כבר סופר את העבר, יש לו תפקיד ניהולי ואנשים בחברה נשענים עליו והוא מומחה וזורם מאד בתחום התעסוקה שלו. ובכלל בחיים. הקים משפחה לתפארת. הוא הצליח להפריד את עצמו ממנה. הוא גם חותר לדברים חדשים. ממקומי קשה לי להבין כיצד אנשים עברו את המסלולים האלה. אבל הנה - זה מתרחש. כל הכבוד לכם. סוריקטה מבוישת

מבינה את המבויישת ויחד עם זאת יש לך כל כך הרבה וזאת בדיוק הנקודה התעודה או הלימוד לא משנים את זה שאת בתחומך ממש מוכשרת ואיכותית . כמו שאת יודעת , אני למדתי רק לפני כמה שנים וזה לא שינה את מי שאני או האיכויות שהבאתי איתי ...זה כן מאפשר לי לעסוק ממקום אחר. איך אנשים מצליחים לעשות את ההפרדה יש משהו במרחק הפיזי שעוזר כנראה ... רק אחרי שהתרחקתי פיזית מאמא מהאזור הגאוגרפי הצלחתי לתת מקום גם לעצמי , נראה לי שככה גם אחיך . חיבוק ענק אביב

שאפו לאחיך!! קראי מה שכתבתי. אני חושבת שהמקרה שונה בתכלית.. הרבה אנשים עם סיפור חיים מורכב דווקא הם הצליחו. בגלל המוטיבציה. לו נגמרה המוטיבציה מרוב זהשקיע. ומתקשה....

שלום, אבא שלי נפטר לפני מספר שנים. אמי נפטרה בגיל צעיר והוא היה הדמות הכי משמעותית בחיי, אהבתי אותו מאוד והוא דאג לי עזר ותמך בכל נושא. המוות שלו הגיע אלנו בהפתעה ומאז חווה קשיים יומיומיים והייתי מטופלת לאורך זמן אצל פסיכולוגית. בשנה האחרונה אני בזוגיות מדהימה עם בחור שאני מאוד אוהבת. הוא משלים אותי תומך ובטוחה שהוא מי שאני צריכה להעביר איתו את המשך חיי. אך לפני מספר חודשים התחלתי לחוש חוסר משיכה מינית כלפיו, ולאחר כמה זמן הבנתי כי הוא בעל תכונות רבות והתנהגות שמזכירה לי מאוד את אבא שלי. מאז אנחנו בקושי מקיימים יחסי מין ואני לא נמשכת בצורה מינית אליו אך אוהבת אותו מאוד. הוא מאוד מכיל ותומך למרות הקושי שהוא חווה עכב זה, ותמיד נותן לי להרגיש שהוא איתי בתהליך הזה ונותן לי את המקום שלי. אני מאוד אוהבת אותו ובאמת חושבת שהעתיד שלנו ביחד אך יחד עם זאת עולות לי תהיות לגבי העתיד שלנו והאם המצב פתיר? תודה

תודה רבה על התשובות שלך!!!! לתת תחושה שזה לא "עצלנות" או שהוא לא בסדר....זה קשה. אסביר: יש לי שלושה בנים כמו שאתה יודע. אז שניים מחוננים והקטן לקוי למידה🙄 ו..הוא היחיד שצריך ממש להשקיע. הייתה לו מוטיבציה להצלחה .הוא עבד קשה והצליח יפה בכיתה רגילה עם עזרה.....המוטיבציה ירדה מאז הקורונה..והולך לישון לפנות בוקר ואז קשה לקום והריכוז מתפקשש ועוד.. הרגשה שלא פייר שהאינטליגנציה לא מחולקת באופן שווה.. וקשה לשדר לו שהוא בסדר כשנמאס לו להשקיע. ... ובקשר לעזרה ולקבל עזרה מאוד מעניין עיניין העזר הזה🤣

האמת שכמעט כלום ! אני זו שצריכה לומר להם יש כביסה לכבס.. יש כלים להכניס למדיח.. תאספו את כל הבלאגן שאתם נכנסים הביתה השולחן בכניסה לא מיועד להיות מחסן של אף אחד זה הפנים של הבית כשמישהו נכנס !! אייך אנשים שמעידים על עצמם כמאוד נקיים ומסודרים מגיעים אלי וכל הבית ברגע אחד הופך להיות מחסן וצריך כל הזמן לרדוף אחריהם לאסוף..?? מנסה לפחות עם הנכדים ללמד אותם להכנס עם התיקים שלהם ישר לחדר שלהם..ושם לארגן את הכל אך היא האמא מגיעה עם חבילות ומתיישבת עייפה מעולפת מיום עבודה קל..כי מקלים עליה.. תנסי להבין מה אני מבקשת כל כך קשה ? תני דוגמה לילדים..לא ככה ? לפעמים מרגישה כמו לפני פשיטת רגל ריגשית... טוב יש גם דברים שאינם באחריותי כמו לדאוג שהנכדה תכין שיעורים כל יום..השבוע נזכרה שכבר...תקופה אפילו לא התענינה..עצוב מאוד לא כך גידלתי את הבנים שלי.. לא יכולה וגם לא בריא לי להתערב בכל דבר זה ענין משפחתי שהם צרכיםצלפתור הבן שלי לא הבין אייך היא מתנהלת ונתן לה דוגמאות מהזמנים שהוא גדל..ככה צריך ולא לשבת מול הטלויזיה אייך שמגיעים הביתה ..ועוד.. לא רוצה להרים ידים ..צריך שם משהו בסיס להשתנות.. אממה..אם אני מציעה פעם אחת עזרה זה כאלו הופך.להיות תיק שאני אמורה מעכשיו לטפל בו וזו לא הדרך הנכונה טוב שיתפתי מעט כעת חייבת לנוח הלילה גם לא ישנתי ועוד כשעתיים וחצי אני נוסעת עם הבן שלי לאסוף את המיוחדת שלי לביקור אצל הבן הבכור תחזיקו לי אצבעות עייפה באמת חטולית

היי אודי בהחלט נסיתי גם נסיתי אך לצערי לא עמד במבחן הנסיון עצוב לי נורא ועדיין צריכה להיות דרך כדי שזה יעבוד בסך הכל כולנו אנשים בוגרים וזה ענין של לקחת אחריות מה שעדיין לא קורה. חטולית

חיבוק ענק ענק ענק אביב