פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אודי וכולם, זאת שנהייתה חברה שלי שספרתי שהתקרבנו...הסת שלה במצב לא הכי..עד כדי כך שעשיתי בייבי סיטר על ילדה בת 13 כדי לשמור....נבהלתי מזה. וגם זה פגש אותי בגיל הזה..הדיכאון. יצרתי קשר עם המטפלת שלי וקבעתי פגישה ..כי משהו שברירי אצלי. למרות שממש ממש טוב לעומת פעם. גם אם הבן מבאס :) אני יכולה לזה! כל דבר שקורה אני בסדר...מעניין.. אבל כנראה בגלל שבסדר וטוב יחסית מפחדת לאבד את זה..ליפול שוב לאיזה משהו לא מוגדר...מוזרה שכמוני. עד שטוב לי אני נלחצת מכל דבר. אני עוזרת לחברה הזאת מהניסיון האישי ואיך לגשת לבת שלה..מצד שני : מי אני שאין לי בנות איעץ?? מבין? ומחדת ליפול יחד איתה למטה..להמשך לדיכי הזה..פוחדת להגיע לשם....מקווה שהובנתי...אולי טוב שקבעתי עם המטפלת להבהרה...

מיכלי מאמי גם כשיש נפילות קטנות עדיין את נראה שאת מסוגלת עליהם וזה נפלא באמת אל תמעיטי בערכך חינוך בנים ובנות כיום עד כמה שאני ניתקלת..הם זהים מאמינה בך יפתי ! חטולית

הי, לא בטוח שהבנתי נכון, אבל ייתכן שאולי את חוששת מקשר שבו יהיה ערבוב גדול מידי ותאבדי את ההגדרה העצמית שלך, הגבולות שלך? חושבת שמבינה את חששותיך בעיתוי הנוכחי, בהקשר הנוכחי, ובעיקר מניח מאד לשמוע שקבעת פגישה עם המטפלת. יופי, סוריקטה

וזה דובר בפגישה שקבעתי. והצלחתי למצוא מה מתאים לי.. וזה מינון נכון כמובן. והמטפלת הראתה לי כיוון... שמחה שנפגשנו. תודה❤

שלום, אני סובלת מהפרעה דיסוציאטיבית ובמשך שנים סובלת מבעיות בליעה די רציניות. אציין שיש במשפחה מחלה תורשתית שזוהי אחת מתסמיניה. האם יתכן מצב של בעיות בליעה שנמשכות שנים רבות מגורמים פסיכוגניים ? שאלה נוספת- האם יתכן מצב של הפרעה גופנית שמשפיעה על תפקוד איבר ללא הסבר רפואי בגלל קונפליקטים לא מודעים? תודה.

לפני מספר שנים הפסקתי טיפול ממושך להפרעות אכילה כיוון שהפסקתי להגיב לטיפול, על פי הצוות המטפל. לא מזמן התחלתי שוב טיפול פסיכולוגי, אבל קשה לי להביע את הבעייתיות שבהפרעה, וזה בעצם גורם לכך שהמטפלת החדשה לא יכולה להבין את המשמעות של הפרעת האכילה שלי. הבעיה היא שאני מרגישה שההפרעה פשוט השתרשה בי לרמה שאני אפילו לא יודעת איך לחיות בלעדיה, ולכן קשה לי להביע קושי, פשוט כי הקושי לא באמת מורגש, על אף שברור לי (מבחינה אובייקטיבית) שיש קושי. הפרעת האכילה התחילה אצלי בגיל מאוד צעיר ולא היתה מטופלת עד שהגעתי לגיל בו יכולתי לטפל בה ללא אישור של ההורים. כרגע אני כבר בת 35 ופשוט חייה עם ההפרעה. החיים שלי נראים על פניו טובים - יש לי עבודה מעולה, אני יוצרת קשרים חברתיים, אני מאוד ספורטיבית ויוצאת עם חברים. אבל מתחת לפניי השטח, אני נמנעת מהמון מאכלים, אני מקיאה כשאין מסביבי אנשים ועל הדרך אני בתת משקל תמידי, מה שגורם לאי קבלת ווסת, צפיפות עצם נמוכה ונסיגת חניכיים. אודה לעיצה, או כל חוות דעת או מחשבה, לאיך אוכל להביע את הקושי שבטוח קיים מול המטפלת החדשה. חשוב לי לטפל בהפרעה ואני עדיין מאמינה שיש סיכוי להפטר ממנה, גם אם כרגע אני לא מצליחה לראות את עצמי בלעדיה. ועל הדרך, האם ישנה אפשרות לכתוב פה לפעמים כדי לנסות להביע מחשבות או רגשות שאני כרגע לא מרגישה? תודה מראש על כל תגובה

שלום חולה בפרקינזון סובלת מבעיות הליכה עמידה קשיי בליעה דכאון חרדה עצירות קשה הסבל קשה מאוד מתקשה לקבל טיפול נפשי כי כל הזמן לא מרגישה טוב ותרופות פסיכיאטריות גם קשה לי לקחת לוקחת ציפרלקס 5 מג ולשינה מירו15 מג ולוריבן 0.5 מג סבלי רב בשל כאבים בעיכול מתקשה לבלןע לעכל יש עצירות קשה צניחת רקטום ליכן פלנוס שצורבים וגזים אינסופיים התיבשות קשה אין רוק בפה בעין יובש באף בגרון בכל הגוף בעיות בטעם כל הזמן מר לי בפה ילדיי כועסים שאני מתלוננת על מצבי איך לשכנעם שלפחות יגלו קצת אמפתיה

להיות הורה זה לכל החיים..לא חושבת ש"ילדים גדולים צרות גדולות" זה משפט נכון בכלל.. קשה לי עם כך שאני לא מסוגלת לקבל אותו כמו שהוא..ולתת לו לטעות לבד. אפשר ללוות, להנחות אבל מרגישה שהוא יותר במעין מרד נעורים אולי??? או שפשוט נמאס לו להשקיע דווקא עכשיו שזה יותר חשוב?? לקראת בגרויות? מבאס חבל לי עליו..ולא רוצה לראותו ללא סיום תיכון עם בגרות. ואחר כך להצטער על זה ולעבוד קשה בשל כך....מה מיתן לעשות כהורים חוץ משיחות? איך מנסים להבין ולקרב?? אנחנו דווקא מאוד קרובים זה לא ילד סגור או מרוחק...רעיון?

מאמי לנו כהורים קשה לפעמים לקבל ילד שהוא אינו מושלם כמו שאר הילדים גם לי יש בן עם הפרעות קשב וריכוז ועד שהיה עדיין בתיכון ישבתי איתו ללמוד ולהכין אותו למבחנים נכון לא היה קל והוא לא רצה להשקיע לכן ההשקעה שלי בו היתה כפולה .. בסוף לא סיים את כל הבגרויות...אז מה ? הם מתבגרים עם הזמן בקצב שלהם בלבד!! וזה גם ריגשית...החיים גורמים להם להשתנות זה דבר שלמדתי על בשרי חיבוק יפתי ותני לזמן את הזמן חטולית

תודה חטולית, וואו..ריגשת! הבן שלי גם עם קשב וריכוז וגם לקות למידה ונראה כי נמאס לו להשקיע...כל הזמן הייתה לו מוטיבציה מאז הקורונה הכל השתבש...קשה לי שלא יסיים בגרות..מה יעשה בחיים? לאן יפנה? לא יודעת...הוא כבר לא נותן לי לעזור לו בלימודים- פעם נתן. נקווה לטוב בע"ה. תודה!

ואוכל להעיד שכך היה עם האחיינית שלי, שמאובחנת עם הפרעת קשב משמעותית (ואניח שגם מצטרפים לכך רכיבים נפשיים שקשורים לעניינים כבדים בהיסטוריה שלה). ההשקעה של האחיינית בימי בצפר האיומים (בשילוב התמיכה המלווה של אביה) הביאו אותה בדיעבד לנקודה ממנה היא כיכבה בצבא ובהמשך, מי היה מאמין, בחרה להמשיך ללמוד במקום המאפשר תמיכה רציפה בחבריה עם ליקויי למידה. גאים בה באופן יוצא דופן, ולו רק בגלל שהשקיעה במקומות שיאנם מובנים מאליהם כלל. תפקידי בכוח הוא להקשיב לה, לרגשותיה ולקשייה וגם לסיפורים הקטנים (גדולים) של ההצלחות הגם אם חלקיות וצנועות ולא הצטיינות על. אבל לא ויתור טוטאלי. נהדרת שכמותה. איזו אישיות. כל כך יפה ומרגשת. אז לפעמים יש הפתעות מאירות עיניים. אעיד על עצמי שהיות שלכאורה בצעירותי קלטתי בקלות דברים מהאוויר לא היו לי קישורי למידה בכלל, ובשילוב הפרעת הקשב (שאובחנה רק בגיל מאוחר מאד), הפרעות גדולות אחרות וסביבה מאד מחבלת ומנמיכה שהזדהיתי איתה - נשארתי במקום ואפילו הלכתי לאחור, כידוע. המתנתי עד עכשיו כדי לומר. לך, מיכל, בהמשך לדבריו החכמים של אודי. סוריקטה

בעלי עושה לי.....

תודה כל הזמנים שכן.מקווה שהכל בסדר. חג שמח💐

אורי אמרת שאני פעילה... זה מידי?

או שלא הבנתי?

המתנה הזו,שאמרתי שהמטפל נתן לי היום- הגזלייטינג- הכוונה היא שככה הוא רואה אותי בתוך הנישואים שלי. לא בהקשר הטיפולי..

רוני מתוקה שאת כמה מוזר שגם המטפל שלי השתמש באותן מילים ולא הבנתי מה הצ תכוון עד שפחתי בגוגל והבנתי.. אומנם עצוב אך לצערי נכון..סליחה אם התפרצתי להסבר שלך אך בלי זה לא הייתי מבינה תודה רוני מתוקה וחג שבועות שמח חטולית

אודי וכולם, לפעמים אני לא יודעת אם תקין או לא שיהיו כאלה מצבי רוח. כלומר אני בסדר, נראית גם בתמונות פתאום יותר מאושרת מבפנים... חבל שלא מעיזה לפרט או לספר איך הילדים שלי גדלו לתפארת. כן, להשוויץ בהם. אף פעם לא העזתי להתהדר ולספר אודתם כלפי חוץ..וגם הם, צנועים כאלה ואולי אפילו לא חושבים שהם מדהימים! אולי בגללי.... הם מיצלחים וחכמים ממש ואני יכולה להיות אמא גאה ומאושרת ולראות כמה יפה גדלו....ויש גם את הצעיר, הפחות אוףףף. המתקשה, ולי קשה עם זה ועם הגישה שלו של לא להשקיע 😓 מאז הקורונה אין לו מוטיבציה ללמידה..ואי אפשר להכריח את הסוס לשתות מהשוקת נכון????? חבל..הילדים הגדולים מחוננים. הצעיר לקוי למידה ולי קשה עם זה...ויש לי נטייה למצבי רוח כאלה עצובים. לראות חצי כוס ריקה כמו : מה יצא ממנו..(אוףף בול אמא שלי) לא מספיק שאין לו נתונים טובים ללמידה הוא לא משקיע..ואיך תהיה לו בגרות???? איך??? אם לא ישקיע ישקע יותר ויותר..ויכשל. איך לקדם אותו למוטיבציה ללמידה???? איך??? ולמה אני לוקחת קשה כל כך פתאום??? ומה המצב רוח הזה שלא יצא ממנו כלום..ומה יהיה איתו? אוףףףףךך הילדים שלי טובים, מוצלחים וכן גם הצעיר!!! הוא מקסים וחברותי ולא מצליחה לשדר לעצמי שהוא טוב כמו שהוא! למה??? האמא לא בסדר. .לא במיטבי הערב... לא מבינה. אמא טובה דייה....כן.. האם זה מספיק טוב??? למה לא מצליחה שווה בשווה???? מתסכל ממש.

את אמא מצוינת עובדה שהצלחת לגדל משפחה לתפטרת נוער מתבגר עסוק לא רק בלימודים כל מה שסובב אותו כעת מענין אותו יותר מהכל..תנסי לסמוך עליו ולעודד אותן להשקיע הלימודים זה מה אפשר לעשות מחסיקה לך אצבעןת מאמי שלי לפתע פתאום בזמן הקלדה נעלמות לי אותיות חג שבועות שמח מתוקה שלי חטולית

תודה חטוליתוש.. את יודעת הקטע של אמא טובה כל החיים מלווה אותי. את כולנו אני מניחה..השאלה מה זו אמא טובה? סובייקטיבי כנראה גם...לא יודעת. ורוני, יש מיכלי שכתבה פה והיא בהריון עם תינוק אני הזקנה מבנינוו גם הוותיקה פה😉😘

זו המתנה החדשה שקיבלתי מהמטפל שלי....

אני סובל מדיכאון מזורי כ8 שנים ניסתי תרופות 8 שנים ולא עזרו טולתי אצל כמה מטפלים בתקופה זו ולא עזר ניסתי היפנוזה אי אם די אר וביו פידבק ולא עזר השמח לעזרה דחופה לטיפול בחרדה

אני מרגישה אמא גרועה... באמת.. כל כך עצוב לי... כל כך רע לי שאני כל כך כושלת... אמא שלי כל הזמן אמרת לי שאני לא מעורבת מספיק.. שבעלי יותר מטפל בה .... אני לא מבשלת.. לא יודעת לבשל ובאמת שלא טובה בזה, אז הוא יותר מכין לה את האוכל.. היא כל הזמן אומרת לי שאני לא מטפלת בה מספיק.. היא עוזרת לי המון, באמת... אני כרגע בחודש שישי שבוע 25.. יש לי סימפוליאוזיס..אז קצת יותר קשה לי.. הילדה התחסנה לפוליו ואני לא יכולה להחליף לה כי זה סופר מסוכן... אז הם יותר בעניין כרגע.. ואני, פשוט מותשת כל הזמן... עייפה מההריון ומהתחושות שלי ... הילדה שלי לא רוצה להיות איתי... כשהיא איתי, היא כל הזמן בוכה... מבקשת אחרים... כשאני מגיעה מהעבודה ואני בטלפון עם איזה הורה (שזה קורה הרבה כי אני מורה) היא אומרת לי: יום שלם לא ראית אותה, לא יקרה כלום אם תתייחסי אליה קצת כי גם ככה את לא מתייחסת. זה לא שאני לא איתה.. כשאני איתה, את כל העולם היא מקבלת ממני.... אבל אני פחות מטפלת בה... אני מרגישה שאני פשוט לא מתאימה להיות אמא... כל החיים רציתי להיות אמא ואני מרגישה שמגיע לה יותר טוב ממני... ואמא שלי שאני מורידה בפניה את כל הכובעים בעולם על העזרה שלה!! כך הזמן מזכירה לי כמה שאני לא... לא בעניין, לא מטפלת, לא מכינה לא כלום ..... אמרתי לה, שזה מוריד אותי, מוריד לי את הביטחון ופוגע בי.. והיא אמרה לי: "אבל זו האמת, את פחות מעורבת בחיים של הילדה שלך...." כל כך קשה לי.. פשוט בא לי לברוח רחוק ולבכות🥺🥺🥺🥺🥺🥺🥺🥺🥺🥺

היי...שימו לב בבקשה שזו מיכל אחרת. היי מיכלי, אני מבינה אותך ממש!!!!! גם לי היו תחושות של "אמא לא טובה" וכו.. אני גננת, והיום הדרישות מאיתנו עובדי הוראה הם להיות זמינים 24/7 לצערי אנשים לא מבינים שיש לנו חיים מעבר להוראה!! פעם הבן שלי אמר לי שאני אוהבת את הילדים בגן יותר ממנו. זה פוגע ממש!!! הבנתי שהתשובה לכך היא גבולות! להפריד בין הבית לעבודה..לא לענות מיד להורים, לתת זמנים שאת פנויה. וכו'. בנוסף הקול של אמא הוא חזק..והופך להיות הקול שלך. שימי לב לכך!! זה שאת לא יודעת לבשל זה ממש לא העיניין. להאכיל את יכולה! ונסי פשוט לשים גבולות להרים בעבודה. זה יועיל מאוד!!!! ותני לעצמך יותר זמן עם הילדה. תקדישי זמן מיוחד לשתיכן. בהצלחה

שלום מיכלי, קוראת אותך ומתמלאת חמלה. וחשבתי לי - יש כמה אמהות בתיאורך. מבינה מה את אומרת - אנסה למצוא מילים מרגיעות - מאמינה שאת עושה את הכי טוב שמתאפשר לך כרגע במצוקות המאד לא פשוטות הנתונות, וזה עוד יכול להשתנות. את נשמעת צעירה. חבל לי שאת כל כך מזדהה ונותנת משקל כל כך גדול לאמא נוספת בסיפור כפי שאת מתארת אותו - אמא שלך. אבל מי כמוני יכולה להבין. אם אמא אמרה אז נחתם ונשלם. סביר שזה לא מדויק. וגם - בעולם יש סביבה נוספת שאינה אמא באופן בלעדי. וטוב מאד שכך. מיכל דיברה על הפרדות. ואני חשבתי על הפרדה (רגשית, פנימה) בינך ובין אמך שלך. משהו שאפשר לעבוד עליו בשיחות עם אנשי מקצוע. אני מרגישה קצת תחרות וקנאה, אבל אולי אני טועה. היי בטוב, והלוואי שתוכלי להרשות לעצמך להיות את כפי שאת בזמן נתון. סוריקטה

הי שוב אמא מיכלי יקרה, העיסוק שלי הוא טיפול בילדים של הורים קרייריסטים. אני נמצאת עם הקטנטנים לפחות תשע שעות ביום, מידי יום, ולפעמים אפילו יותר. בחלק מהימים מחליפים אותי הסבים, וגם בחלק מסופי השבוע ההורים לוקחים לעצמם הפוגה עבורם עצמם, כמו-כן, בחלק מהזמן ההורים בחו"ל ללא הילדים. בזמן הבלגנים של הקורונה - חו'"ל באמת פחות היה. יש קול שאומר שאחרים (מטפלות, סבים, או מסגרת אחרת) מגדלים את הילדים שלהם, מידי, וההורים לא מספיק בזמן איכות עם הילדים. כמובן שהעניין מורכב ולא הייתי אומרת באופן גורף שמישהו פה גרוע. ומי קבע מה זה גרוע. מינונים זה מורכב וגם רגשות אשם. וכמובן, מי אני שאומר. סוריקטה

שלום מיכלי לדעתי לפחות עד סוף ההריון את חייבת לשמור על בריאותך ועל ההריון שיעבור כמה שיותר קל כדי שגם הלידה תהיה ככה יותר.. את מתמודדת עם כאבים מאוד קשים בכל מקרה ויתכן שגם עובדת עדיין שיגידו מה שהם רוצים ואם בעלך נרתם לעזרתך אומר שהוא בענין שלך ועוזר לך ..בלי נקיפות מצפון תמיד יש זמן אחר כך להשתקם ...ואם צריך גם אולי לשנות גישה עליה את מקבלת ביקורות . כעת קחי הכל יותר באיזי ותרגעי חג שבועות שמח מיכלי לך ולבני משפחתך חטולית

איך אתה יודע לאן לשלוח משטרה? רק רוצה לדעת. לא מתכוונת לעשות כלום כלום כלום.הסברתם לי טוב את המשמעות של מה שעשיתי . זו התנהגות סוציופתית ואנוכית. מאוד אגרסיבית.

הי כולם, רציתי לשתף במחשבה שעברה בי - אודי - האם אכן קרה שפנית למשטרה למקרא הודעה שהיא (שאניח שלא התפרסמה, ולכן לנו אין מושג על קיומה). התשובה לא כזאת חשובה באמת. ניסיתי לפרש את עצמי. אחד היא ההרגעה שאנחנו לא רק נעולים בבועה ושיש גבול וגם מעבר מותר ומתחייב לעולם הרחב. השנייה היא שידעו מי אני ויזהו אותי. מי היא הסוריקטה הזאת שמאחורי המקלדת. אז נחתום (נחתום, כן...) בכינוי, נו סוריקטה

הי אודי, תודה על המענה הקונקרטי. עכשיו אני תוהה מי זה היה... הכי קרוב להודעות שחצו גבול במיוחד היה הבחור שהטריד והציף בהודעות עמוסות שכללו גם תכנים מיניים. ממש כאילו מישהו אונן באובססיביות על המקלדת. סליחה... אבל גם היו בעבר הרחוק לא מעט הודעות אחרות (לדעתי) שהיו ליד הגבול. כולם 'נעלמו'. תודה, אודי. מזכיר לי שגם אני צריכה להיזהר. ולא רק כאן. סוריקטה

השאלה שאני שואלת, זה באופן עקרוני, האם אפשר להתייעץ פה על בעיה של התמכרות?לבקש תמיכה והבנה? לא לדווח-בלעתי-התקשרתי וכד'. אלא תמיכה נטו. בתופעה הקשה והמאתגרת הזאת. תודה.

הי רוני, מאד נוגע בעיניי שאת מבקשת להישאר, להשתמש במקום ולשמור עליך ועלינו. מוזמנת גם לנסות לתמוך באחרים, אם את מרגישה לנכון וזו גם האמת שלך. לדעתי יכול לתרום גם לך כחלק מהשיתופיות בקבוצה. סוריקטה

שלום לך דוקטור יקר. בהמשך למה שענית לי. לגבי אם טקסים מגבירים את הסיכוי ל-ocd. אישרת לי שהלחץ זה הבעיה. ולא הטקס עצמו. כמו כן כתבת עוד משהו שלא הבנתי אשמח אם תוכל בבקשה להסביר לי "הבעיה אינה בטקס עצמו, אלא במה שהוא מביא או מה שמביא אליו." "במה שהוא מביא" אני מבין שהטקס עלול לגרום ללחץ ויכול גם לשדר לחץ לסביבה. אבל מה זה מה שהוא "מביא אליו" ? תודה רבה דוקטור🙏🙏🙏

אני מצטערת אם היה נשמע שההודעות שלי אבדניות. זה לא הכיוון שלי בכלל. אני מכורה, וזה קשה. אבל לעמיתים רחוקות מגיעה למצבי קיצון. אני רואה שבחלק גדול של בפעמים שהזכרתי פה את העניין הזה של הכדורים הפתוחים אותי בעדינות שוב ושוב ואמרת שאיןלזה מקום כאן. אני צודקת?אפשר הסבר? תודה על הכל ושבוע נהדר לכולם.

אני מבינה שזה יכול להתפרש ככה. אבל זה לא הכיוון. זה רק הצןרך לישון באמצע היום. לכבות הכל ולנוח קצת .כנאה שהצורך כל כך אובססיבי, שאני מסתכנת קצת. אבל זה בכלל לא מתקרב לאישור של האובדנות...

כמשהו שפועל חזק בשירות דחף מוות. הי רוני, וייתכן שאין זה 'רק' או 'קצת' ואינו תמים כל כך, אלא אכן מדאיג וסוחף במיוחד. ומרגיש, לפחות בצפייה מבחוץ, כמשחק על הקו הדק שבין החיים למוות. משחק שיש בו ריגושים רבים. שכל עוד לא קורית קטסטרופה הוא מתעתע שיש איזו כל יכולות. אבל אין. מכירה את הדיבור של מכורים. מכירה את התאונות שבסוף קורות, ונוטים בקלות לשכוח אותן. בני אדם אנו. מוגבלים. פגיעים. לא בטוח שנכון להקל ראש. אדרבא. סוריקטה

היי רוני, מבינה שממש ממש קשה. ואם את משתפת אז את זקוקה לתמיכה... אני מסכימה עם כל מילה של סוריקטה...גם אם קשה לך להסכים. טפלי בעצמך, תני לסובבים אותך לעזור. בהצלחה.

אני מתנצלת מראש שאיני מצליחה להיות כאן באופן עקבי זה דיי משקף את המצבי אין לי תחושה של המשכיות אין תחושה של נוכחות הימים עוברים ולמרות שאני יודעת שאני פיזית נוכחת הנפש בורחת רק לאחרונה מודעת לכך שכל החיים אני חיה באוטומט, לא באמת נוכחת. הרבה שוכחת ולא זוכרת דברים. מנותקת מהחלקים שבתוכי. אולי המודעות זאת התחלה. האמת אני מרגישה כל כך לבד.

הי ינשוף, התיאור שלך מדהים. בתיאורך בחרת מילים חזקות, שאולי דווקא כן מראות על חוטים מקשרים. וכן מודעוּת. לפחות לדעתי. זה יופי. שולחת לך חיבוק. תקווה שלאט לאט (ובאמת לאט) תתחברי ביחד. זה מפחיד, ויש סיכוי עם עזרה. הרגשת הבדידות קשה מאד. אכן. עצוב. איתך, סוריקטה

ינשוף יקרה, את יודעת, בכתיבת ההודעה הזו יש משהו שונה מהודעות אחרות שכתבת, משהו אסוף ואחר, משהו ברור וחזק. ולמרות כל הקושי הנורא והכאב, באמת אולי התחחלה. איתך שירה

להבין זו גם דרך של חיבור.....לאט לאט דברים יתחברו ותרגישי רצף. מאמינה שהטיפול כן מועיל בכך..ובנתיים אנחנו כאן. איתך . כמה ומתי שתבואי . גם אם לא מרגיש לך ברצף, מבחינתי כל פעם שאת כותבת זה מצטרף ויוצר תמונה שלך..קצת יותר שלמה. ;)

תודה לכולכם על המילים והבנה זה המון בשבילי תודה רבה

לבעלי שחושב שאני גמולה. גונבת-ממש ככה, אלפי שקלים מהחשבון המשותף ולא מצליחה לעצור את זה... וזה עוד שיש לי מירשם מסודר לכל חודש, מרופא פסיכיאטר,ורופא רגיל)הם לא יודעים אחד על השני... כך שכל חודש אני מתחילה עם כמות כפולה.

הי רוני שוב, והנה סיפרת כאן את האמת. אולי בעלך אינו 'עיוור' כל כך. אולי הוא פוחד להתעמת ונוצר מעין קשר של שתיקה? אולי החוט המקשר שהתהווה עכשיו בין המטפל למשפחה יגרום לשוחח על כך פנים מול פנים? לפעול, לכעוס, להתפוצץ, לשחרר? כמובן שאיני מכירה כלל את התמונה ואלו רק השערות, וייתכן שאני טועה. נדמה לי שבשעתו הזכרתי את הקול המתרברב פורץ הגבולות. מניחה שאת מבקשת שיתפסו אותו ויגדרו אותו (כי אינך מצליחה בעצמך) ויתאפשר לך להיות קצת את. מסכימה עם דבריו של אודי - הודעות כאלה יש בהם טריגר, וכאן אנחנו די חסרי אונים מולן. עוד יותר בועתי מאשר הטיפול. סוריקטה

שלחתי היום למטפל הודעה שלקחתי לא מעט כדורי שינה. הוא התקשר לבעלי(בטעות לבן שלי האמת) ואמר להם לטפל בי. מצד אחד זה ממש נראה לי פריצה של הגבולות של הברית ביננו. מצד שני ההבנה שהוא באמת דאג. כרגע אני כועסת, אמרתי לו בהתחלה שאולי לא ניפגש שוב. ואז ביקשתי טלפון לפני הפגישה. נראה מה יהיה. נה אתן אומרים על זה?על ניפוץ הבועה שהיא רק שלי..

הי רוני, אני יכולה לשער שיש בך גם חלק שמאד ביקש שיווצר הקשר בין המטפל למשפחתך, ויהיה בינהם סוג של איחוד ושותפות ומטרתו התמקדות בך ובמצבך הזועק לעזרה. אניח גם שבאיזה מקום, מעבר לכעס שאת מתארת על פני השטח וזו ההרגשה העיקרית בך כשכתבת, יש גם חלקים אחרים שנחה דעתם. רווח והוקל להם. הנה סוף סוף רואים. וגם הנה סוף סוף גם הבועה אינה מנותקת ואפשר לחגוג בה עד לבלי די. גם זה חשוב מאד בעיניי. ה'בועה' היא גם סוג של מגבלה של הטיפול. אפשר לקחת את המגבלה הזו לשם זלזול בטיפול. המטפל, סביר שבצדק, היה אחראי, תוך הכרת מגבלותיו ודאג לחלוקת המידע, שלא יהיה ממודר מן העולם האמיתי. מניחה שהמטפל חלק אחריות מתוך הכרת מגבלותיו והיותו גם הוא אדם. יפה מאד, בעיניי, ששיתפת במעשייך ולא רק שמרת לעצמך בסוד. יש בך חלק שרוצה להישאר בחיים, אך החלק האחר מפריע לו מאד ומחבל. זעקת העזרה אולי מבקשת להפריד בינהם. לצמצם את משקלו של האויב. מאד מקווה שיתשנה האיזון לטובת דחף החיים. שלך, סוריקטה

אודי וכולם, מרגישה טוב עם עצמי..מותר להגיד לכם? ש....בעצם טוב לי? שמנתי אבל לא ממש משנה לי. יש לי נטיה להשמנה, ופחות מפריע לי, אני מקבלת את זה, ברור שלעולם לא אהיה רזה..אוכלת בריא, לא מפריזה ולא מתחילה דיאטות וכו'. קצת כושר וזהו..האוכל נהיה פחות אישו..וטוב לי עם זה. זה משהו שלא היה פעם. בכלל יש משהו בקבלה...שלי את עצמי, את מה שקורה לוקחת יותר בפרופורציות נכונות. לא נבהלת או חרדתית כמו פעם.. ואולי כי שחררתי מהטיפול החוצה דברים וכבר מרגישה שלא נזקקת כזו ...לא האמנתי שארגיש כך. משלימה עם זה שהסתיימה התקופה הזו..מעין הרגשה של סגירה, של דרך אחרת ...קשה לי להסביר לכם את התחושה אבל יותר קל לי, יותר זורם...וגם אם יש דברים שלא פשוטים אני התחלתי להאמין שיסתדרו בסוף...מוזר נכון? מאמינה בטוב, מאמינה בעצמי ...אולי אגלה בסוד ש..אוהבת אותי??מעולם לא ממש אהבתי את עצמי.. יש פתאום אהבה וחמלה עצמית כזו..פחות נוקשות..וזה גורם לי לרוגע. והתחלתי להרגיש גם מהסביבה אהבה כזו... כאילו מה שנשדר זה מה שנקבל? אולי.. ..בקרוב אצל כולכם, הרגשה כזו... הנה שאלת איך ההרגשה אחרי שדברתי עם החברה הזו, כנראה שמשהו השתנה מאז...

איזה יופי לקרוא אותך וזה כל כך בסדר להגיד להרגיש טוב אני חושבת לפחות אצלי שיש את הגם וגם יש פריחה וצמיחה וקבלה ואהבה עצמית וחמלה ... ואני קונה פתאום בגדים ואיפור וצבעוני נפגשת עם חברות ויש ימים קשים ומבולבלים וימים פחות טובים וזה בסדר יש מזה ומזה ומהכל .. אני ממש שמחה שאת מצליחה לשחרר לצמוח ולהיות במקום אוהב וטוב עם עצמך אביב

וואוו מיכל יקרה, מרגש ממש כיף לראות את השלם, את ההשלמה. יישר כח! שלך שירה

אביב יקרה, ברור שיש גם וגם...הדבלה והיחס שלי השתנו..שמחה שגם אצלך יש תחושה דומה. זה לא מובן מאליו!

תודה שירה, מאמינה שכל אחד יכול להגיע לכך...זה דורש סבלנות, הכלה ואכפתיות לעצמנו. לא קל אבל אפשרי!!!

הי מיכל יקרה, היום אני ממש יכולה להבין אותך. איך כן אפשר להרגיש בדומה לאשר את מתארת. ואפילו לא להיות מותקף טרוריסטית מבפנים לשמע רגשות מסוג זה. ואז - כפי שממש כתבת - לקבל תגובות תואמות מבחוץ פנימה. נפלא. שכך יתמיד. מניחה שהיו התרחשויות מתחת לפני השטח, ואז הן עלו מעלה. ביטוי לכך הוא אולי אותה פתיחות מול החברה. סופ"ש נעים שיהיה, סוריקטה

הי כולם, מאד מעניין. התופעה של הקריסות בשבועות האחרונים - נדמה שפחתה. וכאילו אני חשדניסטית מזה שאני לא מוטרפת-מתרסקת. כלומר, באמפליטודות הקיצון ההן. לא אדישות או אפתיות, אלא אפורים סטנדרטים, אולי. וואלה, סוריקטה

נשמע כיוון חיובי..גם חיובי מלחיץ (מניסיון) אז לאט בקצב שלך...הולך ומשתפר, ילך וישתפר..האפור יהפוך צבעוני ;)

אני חושבת שאולי זה קשור בתהליך שאת עוברת ...מקבלת את הקשיים שעימם את מתמודדת לבד וזה בכלל לא פשוט ולא מובן מאליו ימים אפורים אולי אומרים שיש שקט מסוים..? חטולית

מאמצע מאי יש שינוי אנרגטי זה לפי האסטרולוגיה 🤣😂. לא יודעת עד כמה אני מאמינה בזה אבל משהו בכבדות יורד יש יותר השלמה עם הדברים . אני שמחה שמתחיל להשתחרר מקווה שגם יהיו ימים צבעוניים אביב

סוריקטה אהובה, כמה טוב, קצת שקט, קצת אפור מבורך. מתפללת שתמשיך המגמה לעוד ימים של שקט וטוב. שלך שירה

הי מיכלי, אהבתי שהוספת עוד מימדים. מאפור לצבעוני. תודה :-) סוריקטה

הי חטולית יקרה, כן, האפור משמעו שאינו קיצון. שהוא בין לבין. תודה יפה שלי, סוריקטה

הי אביבונת, תשמעי, לא מעט אנשים שאני מכירה הזכירו את עניין האסטרולוגיה בתקופה זו ואת האנרגיות. כביכול אנשים חוו רצף ועומס של אירועים כבדים. והנה את אומרת שסוג של הקלה מרחפת באוויר. כאילו קלעת. תכלס - עכשיו הימים הארוכים בשנה מבחינת שעות אור. באמת הרבה אנרגיית שמש :-) וגם השינוי באורך הימים רגוע יותר סביב נקודות אלו. תודה, סוריקטה

הי שירה מתוקה, ואת הרי יודעת שאני תמיד קוראת לך לבוא. ואני שמחה שאת פה. סוריקטה

אחלו לי בהצלחה בשבוע הבא? הולך להיות שבוע עבודה עמוס וקצת שונה מהרגיל. איחולי כוח לכל הזאטוטים. סוריקטה

הילדים אצלי אייך לומר כבר חודש וחצי או רק חודש וחצי ? בעלי והבן הגרוש שלי שגר אצלי בסלון כי הוא ויתר על החדר שלו למען הבן הצעיר אשתו והילדים שלה...כך חשבו שיתן להם פיתרון ..לטווח ארוך ? או לטווח קצר ? בהתחלה הכל היה ממש בסבר פנים יפות והחרדות היו רק שלי כי אייך יכולים לחיות 4 נפשות בחדר אחד ומ..3 נפשות שהיינו הפכנו להיות 7 נפשות .. הם בעלי והבן שלי אמרו לי אמא הכל יהיה בסדר מה את דואגת ? אז כעת משהכל לא הולך בסדר ולא מתנהל על מי מנוחות.. ויש ריבים והבלאגן חוגג ..אם לא היה לי מטפל הייתי לוקחת את הרגלים והולכת לגור בבית הרוחות לא מסוגלת לסבול את הלחץ הזה כל הזמן צריכה להרגיע מישהו אחר..כי בעלי לא יודע או לא מסוגל לשבת ביחד עם כולם ולדבר גם להציב גבולות .. מכאן הכל מתחיל ... נסיתי לומר להם שכולנו זקוקים לזמן גם להכיר אחד את השני כמו שצריך ולתת זמן גם להתרגל למצב החדש ..צריך לברוא עולם חדש בתוך המצב החדש תנו זמן... אז..אייך לומר..הם רק תקופה קצרה איתנו או כבר תקופה..איתנו.. מה גם שבלי ידע שההוצאות ח יגדלו כי אמר שבחודשים הראשונים הם לא יעזרו כלכלית כדי שיוכלו לכסות את החובות שלהם וכעת מלא טענות כמו רימון.. תגידו לי בבקשה מה אני אמורה לעשות מעבר לכל מה שאני כבר עושה כולל הכללל . אודי חוות דעתך בבקשה תקופה שכזו ואני כבר מרוסקת בגלל כל הלחץ והמריבות חוןלית

הי חטולית, מאד קל לומר - שמרי על עצמך, וזה אומר גבולות משלך. ולא לעשות ה-כ-ל, אדרבא. בעייתי, כי זה נופל על רגשות אשם. התוכלי לשמור עלייך? סוריקטה

בהחלט לא פשוט יגיעו ימים טובים יותר אתך אביב

נשמע ממש לא פשוט. מדוע לא להציב גבולות? או מעין חוזה בניכם כדי לשמור אחד על השני..ועלייך. אם את מוכנה לשלם הוצאות על כולם אז צריך לדעת שיש בצידן גם חובות, נשמע שהם מקבלים רק זכויות וככול שיקבלו יותר ידרשו יותר - כמה שזה נשמע אבסורד אבל זה כך...נשמע שחוזה בניכם יכול לפתור את הבעיות של הריבים...מי שלא מתאים לו התנאים יכול ללכת...שמרי על עצמך, חבל שתפגעי מכך. אני יותר ויותר שומעת ילדים שגרים עם ההורים בגלל יוקר המחיה עצוב שכך אבל חייבים לדעת גבולות- זכויות לצד חובות, לא צריך להתבטא בכסף- בית צריך לנהל ושכל אחד יקח חלק(כביסות, ניקיון וכו') בהצלחה.

סוריקטה יפה שלי אני באמת משתדלת להציב גבולות בדרך שלי כי לא מכירה דרך אחרת . ..אך זה לא ממש עובד! צריך תמיד לעבור דרך הרגש ולהרגיש אשמה ! אין לי דרך אחרת לא מצליחה להיות אסרטיבית כי כלתי מיד נפגעת..ואז,שוב הכל מתבלגן לא חשבתי שיהיה קל אך לא דימיינתי שיהיה ממש קשה ברמות כאלה תודה לך יפתי על המילים שלך חטולית

כן אך עד אז צומחות לי בנתים קרנים .. חטולית

עד שהימים האלו יגיעו בנתיים העצבים שלי על ווליום גבוה כבר העלתי מינון של כדורי הרגעה מטריד במחשבות על אייך ומה עוד אני לא בסדר ... תודה על החיבוק אהובה חטולית

חטולית אהובה וטובה כל כך, מקווה שדברים ירגעו ויסתדרו. שוב את מקריבה את עצמך למען המשפחה, בטוחה שהם בדרכם מלאי הערכה. תרגישי טוב שלך שירה

מיכלי מאמי שום דבר לא כזה פשוט כשבעלי הציע להם לעבור לגור איתנו הוא אמר שבשלושת החודשים הראשונים הם לא יצטרכו להשתתף בכלכלת הבית כדי שיוכלו לשלם את החובות שלהם..על סמך זה הם בנו ..מכרו כמעט כל מה שהיה אצלם ועכשיו אין להם לאן לחזור ועם מה לעבור ופתאום משום מקום לבוא ולומר היי חברה...תתחילו לשלם אחרי שהובטח להם את פרק הזמן הזה להתארגנות מחדש? לא זה ממש לא אפשרי צריך לחכות בסבלנות כמה שרק אפשר ואז לגשת לדבר על כל מה שבעלי לא דיבר בזמן ! כן עשה טעות לא קטנה בלי להתייעץ איתי ועכשיו.. חטולית

שירה אהובה הם באמת מודים לנו שפתחנו להם את הבית למגורים בסך הכל 4 נפשות בחדר אחד לפעמים זה מעט בגלל הצפיפות בחדר ..ולפעמים זה המון.. כי יש קורת גג..אוכל..שום תשלומים.. באמת מקווה שהדברים יסתדרו כי אני לא מסוגלת להגיד להם כלום תודה על מילותיך חטולית

רק כעת נכנסתי וקראתי את הכאב הגדול שלך על האבדן שלך על הבדידות הגדולה שעימה את מתמודדת באומץ רב כל כך במקומך לא יודעת כיצד הייתי מרגישה ומגיבה רציתי רק לומר לך שבהמון שנות נשואי גם בשנים שילדתי ולאחריהן תמיד היתה תחושה של...אני מתמודדת בסופו של דבר לבד עם הכל..למרות שלא הייתי לבד..לא בחרתי להרגיש לבד זה פשוט היה שם ... צר לי אהובה שאת עוברת כעת תקופה קשה כל כך מקוןה ומאחלת לך שהימים האלה יעברו מהר ... חטולית

תודה חטולית אהובה על המילים הטובות שימחת אותי💓

נגמר לי הכוח, לא נותר בי מקום לתקווה הכל נצבע שחור, קשה לי מאד וכואב לי מאד. לא רואה אופק. תוהה אולי כבר עדיף להרים ידיים ולהיפרד מהעולם?! הכל לבד וכבר לא יכולה יותר. נגמרו לי הכוחות לנסות ולקוות

חנה יקרה, קשה כל כך להיות לבד בתוך כל זה...באמת אין אף אחד בעולם שתוכלי לשתף??? מדוע? מדוע שלא תנסי? עצוב.. אנחנו כאן. איתך. קשובים..

חנה יקרה כמו כתבת אותי עצוב אל תוותרי תמיד יש מקום לתקווה אתך אביב

חנה יקרה, מקווה שתצליחי לראות את התקווה שזה קרה ויכול לקרות שוב. ימים לא פשוטים של עצב, אבל ובטח גם הורמונים שמשתוללים ומשבשים. נכון שהמסע לא פשוט, אבל את אמיצה, אל תוותרי. איתך שירה

הי חנה אהובה מאד. רגש מובן כל כך. את יודעת, אני נמצאת בחברת נשים שמטפלות בקטנטנים. בין אם זה עיסוקן, בין אם הן אמהות או סבתות. יצרנו לנו קבוצה שיתופית כזאת של מפגשים עם הזאטוטים. חלק מהנשים, ואני בינהן, לא הצליחו לממש אימהות. חלק בגילי, חלק צעירות יחסית עדיין. שומעת הרבה על ניסיונות להקים דור המשך, עם זוגיות, ובלי, ועל כשלונות ועל רצונות לוותר וגם על הצלחות, לעתים מאוחרות. חלקיות. על אימוצים. ורואה את השברים והקשיים. ואני, בעיקר מקשיבה. אקשיב גם לך ואחבק. ומבינה מאד את ההרגשה שאת לבד עם זה. רק את תדעי אם ואיך תרצי להמשיך או לא ובזמן שלך. רק את תדעי אם תרגישי חרטה, ו/ או תהיי שלמה עם עצמך. אחזיק את התקווה בשבילך, יקירתי. אובדן עצוב :-( איתך, סוריקטה

תודה מיכל אהובה יש את המטפלת שלי שבלעדיה לא הייתי פה היום... ויש קצת חברות. אבל זה בסופו של יום זה אני לבד בכל התהליך הזה ובכלל בחיים.

תודה מותק כן, אני כבר מרגישה יותר טוב ומרגישה שיש לי עוד כוח לקוות מחדש נגעת לי בלב עם המילים שלך 'כמו כתבת אותי'.

תודה שירה יקרה... כן, אני גם קוראת לעצמי אמיצה לפעמים אבל הייתי שמחה גם ככ לוותר על זה. מרגישה אמיצה בעל כורחי.. אני קצת מצליחה לאחוז שוב בתקווה ומחכה להתחיל סבב נוסף.

תודה על המקום ועל המילים שלך. ככ מדויקות ואמיתיות בשבילי תודה.

תודה סוריקטה יקרה! המילים שלך מנחמות ותדוה על השיתוף שלך, תודה על החזקת התקווה... את יודעת, בתקופה הקצרה בה הייתי בהריון, הרגשתי טוב ,הרגשתי שמחה, וחשבתי על כל הנשים שרוצות להיות אמא וטרם זכו ובליבי אמרתי שאחזיק בשבילן את התקווה. עכשיו לצערי אני צריכה להמשיך להחזיק עדיין את שלי

מזמן שלא נגעתי בו..אז חזרתי לבדוק. תודה אודי.

אודי וכולם, לא שתפתי בתכנון..לא תכננתי לספר, המטפלת יודעת וזה הספיק לי .. אבל שמחה ששתפתי, זה הגיע כי היא שיתפה אותי ושאלה בעצתי ואז ספרתי מניסיון אישי... הקרבה אליה אפשרה באותו רגע..ואנחנו יותר קרובות היום..לא הייתה לי חברה קרובה.אין לי חברות קרובות..אבל עכשיו כנראה ש.....אולי כן יש לי פתאום??? לכן מוזר לי..

שכך... מעניינת הטעות (המכוונת או לא) הי מיכל, תקווה יפה התגלתה בך. סוריקטה

חייכת...התלבטתי אם לכתוב הודעה נוספת לשנות את הטעות :) אבל יודעת מה? גם קצת נשכח... ;) ולראשונה בחיי יש התחלה של חברות לעומק, מה שיחלתי לו פעם וחשבתי שלא יקרה....

שלום, אני חושבת שאני סובלת מבעיה דיסוציאטיבית. גיליתי את זה בפתאומיות לפני כמה ימים. כבר זמן רב שאני לא ישנה בלילות, מוצפת בחרדה ובתופעות נוספות שמתישות אותי. האם יש דרך לעצור או להוריד את עוצמת התופעות כדי שאוכל להיות במצב שיאפשר לי להחליט כיצד לפעול? תודה מראש.

לא סיפרתי לאף אחד. היא סיפרה לי משהו אישי וקשה וזה הוציא ממני את שלי.... הרגשה מוזרה- רק המטפלת ידעה עד היום... וצריכה כרגע חיבוק..לא יודעת ממי. אולי מפה.... וזוכרת שכתבתי על הספר הסוד ו...לא ראיתי שעלתה ההודעה.. יש בי בלבול כרגע... לא יודעת להסביר...וואו. צריכה חיבוק, משהו ..עוטף, רך..מילים של ראויה ואהובה..מוזר

הי מיכל, שולחת לך חיבוק עוטף ורך, שייתן תוקף לסיפור ששמרת בסוד, חיבוק שיחזיק אותך ביחד. ואולי גם קצת כמו שאני מחזיקה את התינוקות ככה בידיים לידי הכתף, שומרת להם על הראש הקטן ומניחה את הראש שלי קרוב אליהם ונותנת נשיקה. בוירטואלי אפשר. החוטים המקשרים - אין כמותם. גם פה, בפורום. השרשרת, או הושטת החבלים כפי שאביב היקרה מאד קוראת להם. אמיצה, מיכל יפה שלי. שולחת לך המון טוב. איך חולפות שנים והתכנים מתחילים לעלות לפני השטח וגם להשתחרר (במקרה שלנו באופן הדרגתי ומבוקר) אחרי פרקי זמן של חצי חיים אפילו ויותר. את בסדר, שמרי על עצמך והחזיקי מעמד. מוזמנת לעדכן. איתך, סוריקטה

סוריקטה יקרה, תודה על הרוך והמילים המרגיעות.. מוזר על השנים הארוכות כל כך... בטיפול מאמינה שהכל יצא. פשוט מול אחרים לא. ופתאום היה שיתוף שלה וצף...אז שיתפתי. תודה יקרה. את ממש מרגיעה.

שלום רב ד"ר אודי, תיאור המצב: לפני כ-9 חודשים עברתי טיפול שיניים שגוי בלסת תחתונה אצל רופא מסוים והרגשתי שינוי ומאמץ קולי בדיבור. לפני כחודש עד חודשיים רופא שיניים אחר תיקן את הטעויות הללו ועשה עבודה טובה, אך עדיין אני מרגיש מאמץ בדיבור, אך בדרגה נמוכה יותר. כדי להתמודד עם הבעיה ולהחזיר את דיבורי לקדמותו (לפני עבודתו השגויה של הרופא הראשון) אני עושה תרגילי פיזיותרפיה הקשורים לפה וללסת. בנוסף בחרתי אוטו סוגסטיה (היפנוזה עצמית) חיובית וקצרה שמוחי קולט ומבין אותה. את המשפט אני מעדיף לא לכתוב כאן. על המשפט אני חוזר מספר פעמים ביום מספר פעמים ולפני השינה בטון רגוע ובטוח. כמו כן, לפעמים אני משלב את האוטוסוגסטיה עם דמיון (כמובן חיובי) ותמיד אני מאמין בה. אני מאמין שהיא תעזור ותחזיר את דיבורי למצב הקדום בשל עבודתו הטובה של הרופא השני. שאלות: 1. האם החזרה על האוטוסוגסטיה כפי שתיארתי בתוכן הנ"ל עשוי להחזיר את דיבורי למצבו הרגיל והטוב לאור העבודה הטובה של רופא השיניים השני? 2. תוך כמה זמן אקבל תוצאות חיוביות ודיבורי יחזור לקדמותו אם אמשיך להשתמש באוטוסוגסטיה כפי שתיארתי בתוכן ההודעה? בערך מהו טווח הזמנים? חודש עד 3 חודשיים? חודש עד חודשיים? כמה? תודה רבה.

כואב לי ועצוב לי... הייתה לי הפלה): ככ ציפיתי וקיוויתי ורציתי ואז הכל נגמר.

הי חנה מתוקה שלנו, כמה שובר נפשית. בינתיים איתך בשקט ובבכי. מחבקת, סוריקטה

עצוב לשמוע...מאוד. איך את? שתפי. חיבוק שמתאים..

משתתפת בצערך. איזו אכזבה כואבת.:-(

היי חנה מתוקה צר לי נורא לשמוע על ההפלה.. חטולית

אתן כאלה מקסימות וגם אתה אודי .. כמעט ולא פה, מדי פעם נכנסת רואה שעדיין יש פה חיים(: קשה לי ואני לא בטוב, מוצאת את עצמי בוכה ברגע מכל דבר כמעט, אתמול גם עלו לי מחשבות אובדניות אחרי הרבה מאד זמן בלעדיהן... קשה לי עם בלבד, הכאב ככ חזק ואני פשוט לא מאמינה שזה קרה לי... אחרי כמעט שנה של טיפולים סוף סוף נקלטתי ואז הכל התפרק לי מול העיניים. אחרי שכבר ציפיתי וקיוויתי ושמחתי. חושבת שלראשונה בחיי הייתי קצת שמחה. וגם יש בי כעס על זה, למה ?? למה זה קרה? למה לא מגיע לי קצת טוב בחיים? ככ השתדלתי והתאמצתי... ועכשיו בוכה

חנה יקרה, מצטערת לשמוע. עצוב מאוד. איתך שירה

בוקרטוב, אני מוצאת את עצמי ובעצם את כולנו..מתלוננים...על החיים, על מה שקורה לנו עכשיו..הזדמן לידי הספר שנקרא "הסוד"..נשמע קצת יומרני כזה. להגיד שהכל טוב ונפלא וכך יהיה כי כך אני מאמינה... האם להאמין משמעו להביא אליי את מה שאני רוצה? תמצית הספר הוא שכל מה שאנחנו חושבים שיקרה לנו יקרה אם נאמין שכבר קרה...למשל אם אהיה בטוחה שאמצא חניה תהיה חניה..כאילו אני יכולה לזמן דברים אם אחשוב שהם כבר קרו במציאות...נו שוין כמו שאומרת סוריקטה :) האם מחשבה מייצרת מציאות??? מה דעתכן? דעתך אודי? אולי יש בזה משהו...אבל הבעיה שאני לא מאמינה מספיק..וחייבים להאמין שהדבר שאנחנו רוצים שיקרה כבר קרה...🤣

תודה מיכל שהעלית את הנושא. תודה אודי על שרשמת, כמובן שמייד הלכתי לבדוק. מעניין - כי לפחות אוכל לומר לגביי שמתקיים תהליך לא מודע, שאני מכירה, כרגע ברמת הדקלום, אבל ברובו נותר ברמת הלא מודע ואינו עולה כלל לרמת החוויה. באותו תהליך קבוע למדי - נבט של רצון מיידית נרמס. בפועל אני כמעט כמעט לא מצליחה להרגיש בכלל שאני רוצה. כמעט כלום. תרומת הדם, למשל, הייתה רצון מובהק וצורך חזק למימוש. ומימוש. המעט הזה. לעתים אני כן מצליחה להרגיש את הנבט, ואחר כך את הרמיסה, אבל גם ההרגשה הזו קורית כמעט רק אם נעזרתי בתרופה לפני כן. גם עם אוכל זה דומה למדי. יש מי שאומר שלא רק מבפנים החוצה, אלא גם מבחוץ פנימה. כלומר, בואו נאמר, נחזור על מנטרה כלשהי, מבלי להרגיש מחוברת אליה בשום צורה, תעשה משהו. מכירה וקשה לי להאמין. אין קסמים, וכנראה ישנה משאלה לכאלו. כן חושבת בהמשך, שייתכן שאיני נחשפת כמעט למקורות שיניעו אצלי את ה(נקרא לזה) קנאה החיובית או התחרותיות. מעניין וחומר למחשבה עבורי. תודה לכם. סוריקטה

היי מאמי אמונה חזקה לפעמים מייצרת תחושה שהנה זה עןמד לקראת.. אני בעלת אמונה חזקה מאוד רק בה' יתברך וכשזקוקה למשו דחוף מבקשת ממנו... ברוב הפעמים זה מתבצע ויש מצבים שזה אפילו מתאחר קצת ...אבל קןרה.. לא מתמצאת במה שכתוב בספרים גם לא יכולה לקרא אותם ...רק בכתבי הקודש ואם את מאמינה במה שאת קוראת ....אולי זה יכול ליצור לך מצב שתאמיני חטולית

תודה חטולית..אני גם מאמינה בקב"ה. הספר מעניין כאילו את תגידי לעצמך שמשהו כבר קרה והוא יקרה...משהו כזה.

שלום דוקטור. לא הסתדרתי איך לשלוח לך דרך צור קשר ,בכל אופן אשאל פה אשתדל בתמציתיות. יש לי ocd ,ושמעתי מפסיכולוגית cbt. שאם עושים טקסים של ה-ocd ליד הילד. או שעושים טקסים של ocd לילד. זה יכול לגרום לו ocd . מחיפוש ובדיקה שעשיתי באינטרנט ככל שידי משגת לא מצאתי שטקסים ליד הילד או שעושים לו ,יכול להיות גורם ל-ocd ,דעות מאוד מעטות ראיתי שמזכירים את המילה טקסים כגורם מעלה סיכון. יותר ראיתי שחוויות טראומיותיות ,או לחץ רב יכול לגרום לילד לפתח ocd. ( אם בכלל יש לו נטייה גנטית לכך). לצערי הרב אני לא נשוי עדיין ורק הפחד שטקסים שאני עושה לפעמים ,יגרמו לילד שלי ocd זה מרתיע אותי מלהתחתן. האם אתה דוקטור שמעת שזה נכןן? שטקסים ליד הילד או לילד יכולים לעלות את הסיכון ל-ocd לפי הגישה לפחות של ה-cbt? האם יש מחקרים על כך? אשמח בבקשה לעזרתך . תודה רבה

תודה דוקטור. אני יודע שיש ל-ocd רכיב גנטי. אבל על מנת שההפרעה תתפרץ היא זקוקה לגורם סביבתי. ואם לבן שלי יהיה את הרכיב הגנטי הזה, אז אני חושש שאם אעשה טקסים לידו אז תתפרץ לו ההפרעה? אם זה לא היה תלוי בהתנהגות שלי אם תתפרץ לו ההפרעה או לא, אז לא הייתי בדאגה. אבל זה שבכל פעם שאעשה טקס לידו תעבור לי מחשבה מלחיצה שאני עושה נזק לבן שלי שאני יכול לגרום לו ocd ,זה פשוט מלחיץ ומונע ממני להתקדם😔. ובכלל ה- "ספק טקסים" הכי מלחיצים , כמו כל מיני חששות למינהם ,שיתכן והם טקסים. ואני אחשוש אם לשאול את הבן שלי כל מיני שאלות ,מהחשש אולי הם שאלות טקסיות ואני רק מזיק לו. אז השאלה שלי העיקרית אליך בבקשה דוקטור. האם טקסים ליד הילד או לילד הם גורם סיכון סביבתי לפתח לילד את ההפרעה? האם יש לזה הוכחה מחקרית? כי אני קראתי ברוב המקומות באינטרנט שעיקר הגורמים הסביבתים שמגבירים סיכון , זה בעיקר לחץ ברמה גבוהה . או כל מיני אירוע טראומה למינהם. אולי 2 מקומות באינטרנט ציינו את הטקסים ליד הילד ,כחלק מהגורמים סביבתים שמעלים את הסיכון. ולא יודע אם בכלל לאותם מקומות "שציינו את הטקסים כמגביר סיכון" יש הוכחה מחקרית על כך.? אנא אשמח בבקשה ממך שתיישב את דעתי על מנת שאוכל להמשיך להתקדם לעבר הקמת בית. תודה רבה

אהבתי ממש לשמוע את התשובה שלך. הגיונית לחלוטין. רק את סוף המשפט לא כזה הבנתי- הבעיה אינה בטקס עצמו, אלא במה שהוא מביא או מה שמביא אליו" מה התכוונת לדייק במה שכתבת "שהוא מביא או מביא אליו"? וכמו כן אם אני מבין אותך נכון ,גם אם אעשה טקסים כל עוד שאשתדל לא לשדר לחץ עם הטקסים , אז בעצם אין בעיה בטקס עצמו. כגון שאני חוזר ואומר לבן שלי. "האם נעלת את הבית" ואומר לו את זה כמה פעמים. כל עוד שאני לא משדר לחץ מהטקס" וגם לא משדר לו שאבא יכעס מאוד אם השארת את הבית פתוח. " כך אני לא מכניס את הילד לחרדה שהבית ישאר פתוח. אז הטקס עצמו כמו "בשאלה הזאת" ,לא אמור להיות גורם לסיכון לפתח לילד את ה-ocd. האם אני צודק? בקיצור אם הבנתי נכון ,אז וואלה עכשיו אני יכול להבין את ההיגיון . תודה לך🙏🙏🙏

יותר ויותר חוזרת להיות שבלול מרחיקה הודפת מרחיקה כמו לא יגעו אז זה לא יגע אמא איננה ואיתה גם תחושת בהקיום והשייכות בעולם הזה ... הבור הזה הבור הריק הזה המהות החלולה של חיי לא חשוב כמה לא חשוב איך תמיד בסוף הבור החלול הזה נמאס לי

הי אביב יקרה, אחרי שאמא (שלי), כן, היא הייתה גם אמא שלי, מתה, חשבתי להיצמד אליה. להיות לידה שם בקבר. המממ, אולי נשמע קצת הומוריסטי, מהר מאד נתפסו המקומות לידה וזהו. שיט, אפילו שם תפסו לי :-P לעתים, ההרגשה כאילו תפקידי בעולם היה להיות הילדה המופרעת, זו שתקריב את חייה למען ניסיונות הבראתה של אמא, כן, הקורבן, ומשהלכה - פתאום ריקנות. כפי שנדמה לי רשמתי - כמו איניגו מונטויה אחרי שהרג את האיש עם שש האצבעות. לאן עכשיו? רצינו לרפא את אמא ולמלא משאלות שמעולם לא היו ריאליות, ואנחנו דבקות בהן ופחות נפרדות. משערת שהיה גם חלק שרצה שהיא תמות אליו חוברת האשמה. הסופיות - קשורה גם לציר הזמן שאין לנו שליטה עליו. אביב - אני גם רואה בך צדדים אחרים. שיש כוחות ואת כן ממשיכה. החלקים שרשמו בהודעה הנוכחית שלך הם רק חלקים. כולי תקווה שאלו שעכשיו הושתקו יגברו ויניעו הלאה. ארצה מאד להאמין, ואני כמעט בטוחה אפילו - שכן. כמובן, שאני לחלוטין נותנת תוקף למי שהשמיע קולו עכשיו. גם זוכרת את המנגנון הפנימי שהזכרתי בהודעה למיכל ואודי, המנגנון של הנבט הנרמס. חלולה את לא, אבל אני מבינה מאד. שולחת לך חבל ומושיטה יד ליציאה מהבור השואב. בהתמדה. בקצב שלך ולפי יכולתך והסכמתך. איתך, סוריקטה

אהובה שאת כואב לשמוע כמה הבור הזה ממלא אותך ואת מהותך אהובה אולי יקח עוד זמן עד שהרגשות שלך יפנימו שאת לא חייבת להיות בבור הזה... נסי למצוא דברים משמחים שיעיזו להכנס פנימה ולהשאר שם בלי פחד.. חיבוק עד אליך חטולית

אביב יקרה, איך את עכשיו? מקווה שהשתפרה ההרגשה...

נגמרו לי הכוחות לא אבדנית אבל בהחלט ריקה כותבת למטה יותר לעצמי לא רוצה להפריע עם הודעות כואבות

שלום אנשים טובים ויקרים. קראתי את מילותכם/ן, והן הניעו אותי לרשום את מה שבשבוע שעבר שתקתי. לפני שבוע חל יום השואה. יום השואה הראשון בו אמא, ניצולת שואה, איננה. אמא, שיש לה חלק משמעותי בארגון עולם שואתי משלי. אמא, שעשתה דברים שיושבים בגללם בבית סוהר, או מוסד, או מפרידים את הילד. תכננתי באופן מתבקש, להרגשתי, לבקר את בית הקברות. לפני כן עברתי דרך חנות פרחים, ביקשתי זר למטרה יעודית, והסברתי במדויק. כך התפתחה שיחה ביני לבית המוכר. תקשורת שהייתה שווה את זה. הזר הונח ליד האבן הקרה. חשבתי לי על מעלליה של אמא. חשבתי לי שיכולתי להביא 'לה' זר פרחים, שיכולתי בכלל לבוא לבקר, רק כשאין 'לה' שום סיי יותר. וראיתי פרסום של היסטוריה חלקית (ולא מדויקת שלה), ואיך אנשים חושבים שכמה טוב שהכירו אישה מיוחדת. ואני מתפלצת, כי מולי החווייה הייתה לחלוטין שונה. והיא לא הייתה איזו דמות ציבורית מוכרת, עם איזו עשייה כבירה. איך במציאות יש חמלה, ובראש - זעם. התמונות של היום, יום הזכרון של לפני יום העצמאות, והמילים, והאווירה - צובטים גם הם עד למאד. בדיליי, סוריקטה

חיכיתי למילותייך טוב שהלכת טוב שאת חיבוק אתך אביב

הי אודי יקר, אכן לא בהכרח יש סתירה. אפילו מעניין ונוגע ללב. היו אתמול בערב אירועי יום העצמאות, ואני, הייתי אחרי עוד יום עבודה מפרך ולא יכולתי לעמוד על הרגליים ופרשתי למנוחה. כפי שרשמתי - אחת הסיבות שהייתי רוצה לעשות הפוגה עם סוג עבודה כמו שלי היא שאוכל אולי להיות קצת גם בעולם של המבוגרים. בשעות של מבוגרים. להגיע לעצמי ולא רק לקרוס בשעות שאני איתי. אולי קיימת כאן בעיה בהיעדר תכניות המשך. שולחת את הערכתי הרבה, אודי. כל כך תודה על תשומת הלב. סוריקטה

סוריקטה אהובה נראה שאין דרך אחרת שבתי וקראתי את המסלול שעברת ויכולתי ממש לראות, כמו סצנה מתוך סרט, יכולתי לראות וללוות אותך בדמיוני. את אמיצה כל כך וראויה כל כך איתך שירה

אכן כך הם פני הדברים מי שלא הכיר אותה כמוך לא ידע לעולם כמה היתה אחרת בחייהם של האחרים וכן במציאות תמיד ישנה חמלה..ובראש הזעם ..מפני שרגשות אלו טמועים בנו מאז ולתמיד הם שונים אך דרים בקביעות בנו.. מקווה שהימים האלו לא היו קשים יותר עבורך משאר הימים בהם את כואבת והלכת קנית זר מיוחד "עבורה" הנחת על האבן הקרה..כמו הרגשות שהניעו אותך לעשות זאת בטוח שלא היה קל חיבוק אם מתאים חטולית

זוכרת..היטב זוכרת.. בעלי ממשפחה שכולה..לא הכרתי- רק בתמונות. אך חברי הכרתי...מספרת עליהם לילדים בגן, אישיותם המיוחדת.. טוב שאין זיקוקים- הלוואי שנשמור על אלו שחיים!!! שנפצעו ונלחמים יום יום.... השבוע הזה מיום הזיכרון לשואה שמשפחתי גם איבדה. ויום הזיכרון ואז ...מגיע יום העצמאות..המעבר..רק בישראל🇮🇱 ועכשיו שהילדים שלי במדים כולי צמרמורת.....לראות את הבן שיצא הבוקר עם מדים והבן השני שיגיע לחג כנראה בצהריים.. צמרמורת...שישמרו מכל . יום קשה. המעבר קשה...החיים כאלה- טוב ורע. בזכותם אנחנו פה! יהי זכרם ברוך.

הי מיכל, טוב שאין זיקוקים - סוף סוף. אמנם אין לי אישית דור המשך, אבל יש אחיינים במדים ביחידות סופר קרביות. שיהיה טוב, סוריקטה

ימים שתמיד היו קשים ימים שהלב מפורק לרסיסי רסיסים והשנה היא איננה היא לא כאן והימים האלה קשים יותר עצוב

הי אביב, רק לרשום שאיתך. עצוב. עצוב מאד. סוריקטה

אביב יקרה, קשה וכואב כל כך מאחלת לך ימים טובים יותר. איתך שירה

ימי זכרון ימים ארוכים ועצובים שקט כאן ואין לי הרבה מילים. קשה לי שואה ותקומה זכרון וגבורה כשהילדים היו קטנים תמיד התבלבלו בין כל הרשעים מאנטיוכוס והמן, פרעה והיטלר והכל נגמר בחגיגות כחול ולבן

הי שירה, חשבתי לכתוב, כלומר, לפתוח שוב הודעה משלי, ואז חזרתי בי. ייתכן שהשקט משפיע. ייתכן שמשהו השתנה בריכוז שלי בבקרים. לדעתי יש יותר מידי מילים, עד כדי שמרגיש שאין. אולי בגלל ההצפה או הבלבול. בפועל - את היותר מידי מילים ניתן לארגן ולתמצת בסופו של דבר אם מוציאים אותן לאור. פתאום יש צורה מגובשת. ואם לא מקודדת מידי - אז גם מובנת ומתקשרת. זה אפרופו הבלבול (הפנימי?) שתיארת שבסופו סוג של בום (חיצוני?) לכאורה לא שייך ואפילו בקונטרסט עצום. מה שרשמתי יוצר אולי רעיונות המשך אצלך? איתך, סוריקטה

היי שירה אהובה כמה שאת צודקת המעברים קשים אך כוחו של הרגל הופך אותם לעוד משהו רגיל הנה הערב שוב יום זיכגון לחיילי צהל וכל הקורבנות הנוספים וטקסים והמולה ושוב חגיגות ועצב שלא מפסיק.. תודה שנכנסת וכתבת חטולית

שירה יקרה תודה שכתבת ושתפת מרגישים פחות לבד איתך ינשופים

סוריקה יקרה, מעניין מה שכתבת כאילו דרכן של המילים להיפלט החוצה... המוני מילים שצריכות להסתדר ולצאת דרך פתח קטן שמאפשר להן להתבטא ולתקשר עם העולם. ממצב גולמי מבולגן למשהו נהיר. כשאין כוחות אולי באמת נשארים עם הגולמי שמייצר המון רעש. תודה שירה

תודה על המילים חטולית יקרה

ינשוף יקרה, תודה לך שלך שירה

שלום דוקטור, הגבתי לתגובה שהשארת לי- בקשר "לשאלה בתחום ה-cbt ". ולא קיבלתי מענה אולי תגובה לא מתריעה לך על הודעות חדשות🤷‍♂️ בכל אופן אשמח בבקשה לשאול אותך את השאלה החשובה עבורי, באישי. האם אפשר לכתוב לך למייל בבקשה?(ואם כן מה המייל,אין לי אותו) תודה רבה🙏🙏

הי כולם. מגיחה לי פה מידי פעם. להתחמם ולהתנחם.. לא יכולנו להיפגש השבוע בזמן הקבוע בגלל יום העצמאות. כל כך חיכיתי שהוא מעצמו יכתוב לי זמן אחר. זה קצת מעליב אותי. כאילו הוא לא זוכר. תודה שאתן/ם פה. מקום קסום שכזה.

הי רוני, טובה הגחתך. מוכר עד מאד. המטפל שלי היה שואל מדוע לא יזמתי אני (אחריות גם שלי) ורק נותרתי בהיעדר הידיעה (כנראה שיש משהו בהחזקת אי ידיעה במחשבה - שם גם דברים סותרים יכולים להתקיים יחדיו ויש אקשן פנימי עוצמתי וגם כעס, הו, הכעס זה מלהיב בכלל) וקיימות ציפייה ואכזבה, או, לחלופין, רגיעה יחסית, כי הייתה התלכדות ודיוק. יש לי משאלה, כמוך, וגם אחרות, שיגיעו מ'כיוונו' רעיונות מבלי שאצטרך להזכיר את קיומי וצרכיי. ש'הוא' יזכור שלא אכלתי, ש'הוא' יזכור מה חסר לי, ועוד ועוד. ת'אמת הוא זוכר ויותר. גם דברים שאני שכחתי. מאידך, תארי לך שהוא כל הזמן כל הזמן יזכור ויזכיר - ייתכן שארגיש כמו ילדה בת שנתיים בגמילה ש'רודפים' אחריה ושואלים אותה כל הזמן אם היא צריכה פיפי. ואני לא ילדה. והילדה גם רוצה לבד. כשמתאים לה. בדרכה. קונפליקט. סביר שהייתה נתקעת פה, שוב, מילת המפתח המעצבנת - תלות... אה, וגם נפרדות... אפרופו יום העצמאות. שלך, סוריקטה

היי יש לי מטפלת עובדת סוציאלית שאני אצלה מזה כשלושה חודשים, במהלך השלושה חודשים האחרונים היא ביטלה לי פגישה ברגע האחרון במסווה של: "מקווה שלא יצאת עדיין מהבית אאלץ לדחות את הפגישה מ 10 ל 13", כמובן שלא יכולתי אז הפגישה בוטלה - ולא קבעתי תכניות בהתאם. ופעם אחת היא יצאה די חסרת אחריות ואמרה לי שעה מסויימת והתכוונה לשעה אחרת כך שיצאה שחיכתי ברכב שעה שלמה עד שמטופל אחר שלה יסיים איתה. שבוע שעבר אני הרגשתי לא טוב בבוקר של הטיפול ולא היה לי ממש קול כדי להגיע לטיפול - ליטרלי לא יכולתי לדבר וזה קרה במהלך הלילה של לפני אז לא יכולתי ממש להודיע בצורה נורמלית. עכשיו בדרישת תשלום היא מציינת שאאלץ לשלם על הפגישה הזאת כי לא הודעתי מראש, האם זה מקובל?

תרתי משמע, הי לכולם, מעטים הדברים שאני מצליחה להרגיש שאני רוצה. מעטים הדברים שאני מצליחה להרגיש שמסבים לי אושר לכמה דקות אפילו. תרמתי דם! על הדרך, בעצם, לא ממש, לכאורה בהחלטה של הרגע, אבל איכשהו גם ציפיתי לזה מאד, והרגשתי שממש הייתי זקוקה לכך כמשהו מבריא. גם המפגש עם הנפשות שביצעו במקביל אותו תהליך והמתינו בתור מעניין ומרגש. אנשים שמתחברים דרך הטוב והרך, בכבוד, בדיוק אחרי אגרסיות שמילאו את האוטובוס בדרך. חשבתי הרבה מדוע הפעולה הזו במיוחד כל כך מדברת אליי. ויש לי כיוונים. השאלה הבאה היא - איך מוצאים עוד כאלה בעיתויים שלהם ובמינונים שלהם. בעשייה ובחווייה. כדי לחיות בפחות סבל אנוש. וברקע צלילי תשדיר השירות ההוא מפעם. עכשיו עייפה - למען הפרוצדורה הזאת קיצרתי את הלילה. בהצלחה לי היום. סוריקטה

הי אודי וכולם שוב - עלתה בי מחשבה (לא חדשה) שתרומת הדם (גם) מחפשת קשר דם. קשר דם לאמא שאיננה ממש; למשהו המשכי. אמנם דור המשך בקשר דם ישיר אין לי, אך הכי קרוב הוא שאני קצת חלק בגידול נפשות רכות וקטנטנות של אחרים. ונראה לי כעת שהתפקיד מבקש למלא את מקומו לבאות. במעין דרך שכזו (המטפל החמיא לדרך) ייצרתי קשר המשכי, ואת היותי ראויה ומשמעותית לרגע. אולי לא קשר דם ממש. קשר נפש. או קשר מוח. שיעבור היום בשלום, סוריקטה - נראה שאתלבש בשחור לכבוד היום הבלתי נשכח. ונשיל בסופו.

סוריקטה יקרה בדרכי כתבת וריגשת כי דרכך היא הדרך הכי טובה עבורך ועצם הקבלה של זה תוביל אותך לעוד ועוד מקומות נפלאים באהבה אביב

גם לי עלתה מיד המנגינה ההיא של תרמתי דם וגם עלה חיוך גדול לעשות מעשה כזה של תרימת דם לשמחתך התאפשר ולצערי לא מתאפשר בגלל הסכרת כמו עוד המון דברים אחרים חיבוק חטולית

מקומות נפלאים" כתב ד"ר סוס. ספר מיוחד וגאוני אפילו. עדיין בקיבעון המאיים, למרות המחשבות שתיארתי כאן, וזה מטריד למדי. תודה על התקווה. מסכימה שהדרך אולי שונה, אבל היא שלי, ומיוחדת לי. חיבוק, סוריקטה

הי חטולית, תרומתך הקשובה בקשר עם הנכדה המיוחדת, תרומתך בהתקנת האוכל המיוחדת, בהכנות, תרומתך במקום שאת מאפשרת לדורות ההמשך שלך ולבך הרחב עשירות וממלאות כל כך. זה המון המון המון. והייתי מוסיפה כתמיד - ראי גם את עצמך ושמרי עליך. תודה, סוריקטה

אנו גרושים. האב מאובחן מלפני שנים רבות בהפרעת אישיות קשה. לאחרונה החל בשטיפות מוח לילד כדי לגרום לו לעבור ללמוד ולגור בעיר שלו (אנו גרים בערים שונות) , החל בהעברת החוג וכעת מבקש להילד לעבור בית ספר. הפך לא רגוע, רגיש, בוכה , עצבני (ADHD עם קושי בויסות רגשי). מה עושים מול הילד במקרה שכזה? לילד והאב יש המון קשיים ביחסים בניהם (עליות ומורדות). האב ממש לא מאפשר לילד שום חשיבה עצמאית , וממש שוטף את מוחו בכל פעם שמביע רצון / אהדה למשהו ששונה מרצון האב . איך מונעים הסתה של ילד ? (הילד מטופל שנים אצל פסיכולוגים שונים).

שלום דוקטור האם אתה מתמחה גם בגישת cbt? כי יש לי שאלה חשובה לשאול בתחום cbt ומרוב שיש כל כך הרבה גישות ,והתמחויות שונות,בפסיכולוגיה אז זה כבר מבלבל. כי הבנתי (תקן אותי אם אני טועה בבקשה). שיש פסיכולוגים שלא מתמחים ב-cbt ואז הם לא יכולים לסייע בתחום הזה. הן בשאלות והן בטיפול. ובשביל זה קם ארגון בשם איט"ה שמאחד את הפסיכולגים שעברו הכשרה מקצועית בתחום ה-cbt. אשמח בבקשה להסבר אם שאלות בתחום ה-cbt אפשר לשאול כל פסיכולוג (כי כל פסיכולוג עובר הכשרה בתחום זה?) . או שפסיכולוג צריך לעבור התמחות ב-cbt בשביל שיהיה מומחה בתחום ה- cbt? תודה מראש

תודה רבה לך דוקטור יקר האם אפשר לשלוח לך את ההודעה בפרטי/מייל?

הי כולם, איחולי החלמה והתאוששות לכולנו. הרפייה ופחות עומס. שימון צירים ורענון משאבים. תודה לכולם, שלכם, סוריקטה

אמן!!! גם לך יקרה..

שבוע חדש דנדש מביא איתו חום ואור ומקווה שגם שמחה והרבה הרבה טוב אביב

עולמות חילונים, דתיים, חרדים ועוד..לעיתים כל כך רחוקים לצערי אחד מהשני...חטולית, מי שלא אוכל קטניות בפסח לא אוכל נוטלה- זה מכיל קטניות ועוד המון המון מאכלים... לצערי לא הצחיק ולא הרגשתי שהבנת, אודי.... מצטערת. אכתוב כשאהיה במצב פחות..כזה...לא משנה. אנסה..

היי מתוקה לצערי את צודקת אתמול רציתי לאכול מהנוטלה ובעלי הזהיר אותי לא לאכול כי למרות שכתוב עליו כשר לפסח לא ראיתי שכתוב לאוכלי קטניות מצטערת מתוקה לא התכוונתי לצחוק ממך הטעות רק שלי מתנצלת מצטערת גם שאם את במצב כזה בגללי ממש לא לענין..אני לא בסדר מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון חטולית

חטולית יקרה, ממש לא בגללך!!! וגם לא בגלל אודי... זה אני..אני לא משהו..כשישתפר אולי אוכל לכתוב. למרות שקשה הלבד...

הי מיכל, גם אני צחקתי מההומור של אודי, מילים שנגעו בך לא נחמד, כנראה, ופחות חיבבת. ותחשבי שצחקתי בעודי בדיכאון והיעלמות במשקל ובמיינד, אך עבורי מילותיו של אודי דיברו דווקא לקול החי. אני אוהבת את ההגדה, אגב. לאורך ולעומק. וגם אוהבת עיצובים מעיצובים שלה ועוד. ונוטלה - אפשר לחשוב שמדובר באיזה סופר פוד. אגב, בימים שצרכתי את המוצרים - העדפתי את השחר. טעם של פעם. וכאמור, מאתגר, אבל כפי שכבר רשמתי, אפשר לשחק ממש על פי הכללים ולהיות מאד יצירתיים ולצאת מהקיבעון. חג שמח! באמת סוריקטה

לא אודי ...ובכל זאת כותבת אולי עוד זוית את העלית עניין שקשה לך מולו מול המסורת ...הנקיונות האכילה ללא קטניות ואודי בהחלט הביא עוד משהו שיש בו קושי להרבה מאוד אנשים .. בלי קשר לדת או מסורת יש משהו בקריאת ההגדה שהוא בעייתי ...נוקשה לא חומל ... כל דבר שהוא נוקשה , חד בלי גמישות יש בו קושי ...אז לא חושבת שאודי בחר בעניין הבעייתיות של ההגדה כבדיחה כי אם יותר כהמשך למקום שאת העלית ...הקושי שלך מול המקומות הנוקשים הנקיון הכשרות המיוחדת ... ומיכלי , זה בהחלט עניין של נקודת מבט ללא קשר לרמת דתיות כי אם לרמת הקבלה לי למשל הנקיון החלפת הכלים זה חוויה ...אני נהנית מהחידוש הרענון השוני והגעגוע .. כלי הפסח שלי הם מבית סבתא מבית אמא ....כלים עם זכרון מתוק וגם פחות אבל זכרון של חג מפעם ... . קריאת ההגדה פחות מדברת אלי ...עד שאני מתכנסת עם אנשים אהובים אני רוצה לשמוע אותם תהליכים שלהם של צמיחה והתפתחו. כן יציאות המצרים שלהם ...ופחות על יציאת מצרים מפעם שמוזכרים בה אותות ומופתים ואכזריות ונוקשות וחוסר חמלה ....לי קשה עם זה ... מקווה שלא בלבלתי יותר ולא נדחפתי איפה שלא לי אוהבת אותך , מה שיפהה זה היכולת להביע את מה שמרגיש בחופשיות ... אתך אביב

סוריק..אני ההפך..לעלות במשקל.. עולה ועולה... :( צורך אולי להראות??? שמישהו יראה אותי? ההפך מלהעלם?? לא יודעת. הנוטלה זה סתם דוגמא דבילית שלי..הרעיון שזה נוקשה החג הזה ובתוך הנוקשות משחקת המון עם הכנות של אוכל...לא אוהבת מצות בכלל..אני מכינה לחמניות של פסח, מצה מטוגנת ועוד. חג שמצריך המון המון לעמוד במטבח...ואוכלת... והנה עוד מעט יסתיים. עד שלא רואה את כל הכלים חזרה בארון הוא לא ממש נגמר..והשנה יום ראשון כני עובדת בדרך כלל יוצא איסרו חג ואז לאט מחזירה הכל למקומו..השנה אולי יקח יותר זמן... אביב, ההגדה אכן מסבכת .בכלל בליל הסדר מגיעים עייפים ברמות ועוד הזיזו את השעון אז עד שאוכלים ואז ממשיכים בהגדה..עבדים היינו ונשארנו 🤣בקיצור טוב שהחג כבר בשלבי סיום! חסר לי גם הבן שבצבא..לא רגילה שהוא לא בבית וכמעט לא מדברים... חג שמח ושבת שלום לכולם. מקווה שאשתחרר מהלחץ המשוגע של החג והמשפחה..מתוסבך. והנה נמצאו להן מילים...

הי מיכל, מקווה שקצת הוקל. דבר נוסף שקשה בחג כמו זה הוא שאת הגבולות לכאורה קובע עבורנו מישהו אחר, והוא אינו בחירה חופשית שלנו. חג החירות... אשתף אותך שרק לקראת תום החג הרגשתי שאני כן רוצה להזכיר אותו באופן סמלי. שלא יחלוף לחלוטין כמו עוד יום. איכשהו מאפיין אותי הרגע האחרון הזה לקראת הפספוס. ואיך, איך הגיע אתמול האובך וכמו דרכו בעונה זו של השנה לעשות הרבה סדר בניקיונות... חזרת לעבודה? במסגרות של הילדים גם לא קל. כל החבריה הצעירים מבולבלים אחרי החופש, וגם זה לא פשוט. שלך, סוריקטה

חג אביב שמח אני קוראת די שקטה ולבי עם כולכן בלילה חלמתי שאני כותבת בפורום מגילה ארוכה ולא מובנת והנה אני כותבת שלכם שירה

הי שירה, טוב שכתבת. אכן קצר ומובן. לפעמים עדיף. סוריקטה

חג שמח לפעמים מאוד רוצים אך קשה לתת מילים לקושי גם אני רוצה לכתוב המון אך לא יוצא שמחה שכתבת בכל מקרה טוב לראותך כאן חטולית

שירה יקרה...מובן. איתך ללא מילים בנתיים. לצערי . ;(

שירה יקרה קראתי אותך טוב שבאת טוב שהינך מוזמנת יותר אביב

שמי שוש משלימה בגרות בפסיכולוגיה. קיבלתי עבודה ואני צריכה הכוונה איך להתחיל את העבודה. מישהו יכול לעזור לי?